דלתות האוטובוס נפתחו עם אותו 'תסססס' מוכר לכולם. ריח השוק
הטעים חדר לתוך חלל האוטובוס.
הדלתות נסגרו. תסססססס.

הנהג התחיל לנסוע - לפתע, עצירה פתאומית, איזה טוסטוס החליט
שהוא צריך להכנס בול לפני האוטובוס ולהתחיל לנסוע בסללום.
כעבור כמה דק' - תסססס. שוב מקום חדש. ניחוחות חדשים. טעם שונה
לאוויר.
אני יורד.

זו התחנה שבה אני צריך להחליף אוטובוסים. עשיתי מחקר די רציני
על איך להגיע לכל מקום עם אוטובוסים, כל הסיפור יוצא דווקא די
זול.
אני מתיישב
התקרב לתחנה אוטובוס מספר 315. 'לא שלי', חשבתי. אישה מבוגרת
עלתה ושני סקייטרים ובחור אחד ירדו.
הסקייטרים נסעו רחוק רחוק והבחור התיישב לידי.
הוא היה לבוש בג'ינס שחור וחולצה אדומה. על ראשו משקפי שמש
ועגיל בגבה. נעלי ספורט של נייק.
מבטים ארוכים, בוחנים שלי עליו ושלו עלי.

"הבעיה באנשים היא שהם לא מעריכים מה שיש להם" אמר לפתע. הסתתי
את מבטי לכוון ההפוך.
"כל החיים מלמדים אותם כמה חשוב לשמור על הבריאות, על הצדק, על
איכות הסביבה, על חברים כשהאנשים שמלמדים את זה, שמהם צריך
לקחת דוגמה מציגים בחייהם בדיוק את איך לא צריך להתנהג.
כשנולדים, מתחילים מכלום. פורמט ישר למוח, צריך להתקין הכל
מתהחלה."
מבטי עבר מהסתה מלאה ממנו לריכוז ישר אליו.

"מי אתה?" שאלתי כשלקח הפסקה קלה בדיבורו לאוויר.
"אני המוות, נעים מאוד" אמר "אם יותר נוח, תקרא לי מוטי", אני
דווקא לא הזדעזתי, 'עוד שיכור או פסיכי' עברה המחשבה בראש.
"לא שיכור ולא פסיכי" אמר הבחור, "אל תצפה ממני להוכחות, אתה
לא רוצה להאמין לי, אל תאמין".
הוא המשיך, "כשחושבים על מוות בטח מדמיינים זקן עם גלימה שחורה
וארוכה הולך עם מקל והורג אנשים כשהוא קורץ." אמר, "כל כך אולד
פאשן..." וצחקק לעצמו.

"בכל אופן, אני המוות, מוטי, ומי אתה?" שאל. נרתעתי מעט אבל
עניתי לו - "אני רונן, בן 15, רמת אביב", משהו בו גרם לי
להרגיש מאוד נוח ונינוח. "אה כן,", עצם את עיניו, עיניו מצמצו
כשהיו סגורות כמו שעינים של אדם 'קופצות' כשהוא חולם, "רונן בן
דור, הבן של שולמית ומוטי, רחוב הירקון 65, רמת אביב." הוא
המשיך, "אה, בחודש הבא יהיה לך יום הולדת 16, אח... איזה
גיל..." חייך.
"וואו, אתה באמת המוות!" אמרתי, "או שאתה סתם איזה מלאך שמנסה
לקבל תהילה מסוג אחר".
"תתפלא, את המידע הזה תוכל לשמוע מכל עובד זוטר בבנק או כל
פקידה שעברה קורס 'אימות נתונים' בצה"ל".
"אז מה אתה אומר - אתה המוות או לא?" שאלתי, "אל תדאג, אני
המוות, אבל כבר נמאס לי לנסות להוכיח את זה לאנשים. כל פעם
שאני נפגש עם מישהו - שלום - שלום - מי אתה? - אני המוות? -
תוכיח!" ציטט שיחה אופיינית, "תוכיח... תוכיח... מה הם רוצים?
שבכל פעם שאני אמצמץ עוד פרח ינבל? עוד אופנוע יתרסק על מכונית
חולפת? עוד מטאור ישמיד את מגדלי עזריאלי?"
אוטובוס עבר בלי לעצור. אשה אחת התחילה לקלל את אמו של
הנהג - על כך שהוא לא עצר למרות שהיה צריך.

"אנשים..." הפסיק לרגע, "אנשים... תגיד להם שיש שישים ושבעה
מיליון מערכות כוכבים בשמיים, יאמינו לך, אבל אם תגיד - הצבע
שעל הספסל הזה חדש, הם יהיו חייבים ללכת ולבדוק", הוא העביר יד
בשיערו, שפשף את גבתו. "אז נניח שאתה כן המוות, מה אתה עושה כל
היום?" שאלתי, עבר אוטובוס, אני לא בטוח איזה, אדום וישן, נדף
ממנו ריח ישן כזה, של אוטובוס שכבר מתפרק, התבוננתי על מוטי
לאורך כמה שניות.

"אני... אני מטייל בעולם, רואה אנשים פוגעים בעצמם, באחרים,
כותב את גזרי הדין שלי ומבצע. לא פעם שומעים על אישה שנופלת
מקומה תשיעית ונהרגת. אני לא חושב שאי פעם שומעים או מתעניינים
אפילו לדעת על אותה אישה, לדעת שהיא הכתה את ילדיה, לדעת שהיא
התאכזרה כל כך לכלב שהיה אצלה. לא האכילה אותו במשך כמעט חודש.
על אלה לא שומעים, שומעים רק על 'תאונה מצטערת'" אמר תוך כדי
הדגשת הגרשיים בידיו, "'תאונה מצערת'... אין צער בתאונה הזאת,
אולי רק לאנשים שלא הכירו את האישה הזאת, כל השאר הרוויחו."

"אתה באמת חושב שאתה זה שצריך להחליט למי מגיע למות ולמי לא?"
הקשתי עליו.
"מי לדעתך זה שצריך להיות השופט, מוציא גזר הדין, שופטי בית
המשפט, מה הם כבר יודעים? הם אנשים בדיוק כמוך, הם יעדיפו
שנאשמת בלונדינית ויפה תצא זכאית רק בשביל המחשבה הרגעית שאולי
יצא להם מזה איזה זיון, בגידה מהצד. ומלבד זאת, העקרון של
דמוקרטיה מפקיד באנשים כוח רב מידי, 'הרוב יודע מה טוב בשבילו'
אומר הרעיון שמאחורי החוק..."
"אז מי כן זה שמחליט?", שאלתי שקוע במחשבות על צדק דבריו של
מוטי, "את זה אתה עוד תגלה"
עוד אוטובוס עובר, מוטי אומר משהו, לא מספיק חזק בשביל שאני
אשמע, אוטובוס עצר ליד, המון אנשים ירדו מהאוטובוס, האוטובוס
התחיל לעזוב, סטודנט אחד רץ לכוון האוטובוס מאחורי - 'עצור!
עצור!' צעק.
נראה היה שנהג האוטובוס לא שמע אותו, אבל להפתעתי, הדלת נפתחה.
הוא עצר, נשם לרווחה, במלוא מובן המילה ונכנס.

"אתה יודע מה מפריע לי", פניתי אליו, "שבחיים, יש מערכת של
החטא ועונשו, אתה חוטא, אתה נענש. עשית משהו רע, עוד משהו רע
ועוד קצת רע ותוך כמה זמן יגיע עונש. אבל הכוון השני לא עובד,
אם אתה עושה טוב וטוב וטוב ומסתכל על האחרים שעושים רע פה ורע
שם ומרוויחים, באופן החומרי מכך, זה גורם להרבה קנאה ותהיות.
איך יכול לחיות צדיק בסדום? איך אפשר להשאר אדם טוב בעולם רע
שנהיה רע יותר ויותר? ומלבד זאת, נניח שאתה טוב כל היום וטוב
כל הלילה, אין לך שום פרס, חוץ מטפיחת שכם פה ושם, 'תודה'
שאומרים חלק מהאנשים וזהו, אבל אין פרס יותר מיוחד מזה."

הוא הביט בעיני, הביט, חדר, חקר. השפיל את מבטו ואמר, "אתה
אולי צודק, אבל החיים הם פרס בפני עצמו, ראית פעם את האושר
בעיניהם של אלה שאוכלים אחרי צום? את ניחוח הכלנית הראשונה
בשדה? האומץ והנחישות של הנכים שהנה התחילו ללכת? את הכרת
התודה של האנשים שבנם, שנהיה צמח התעורר? אין פרס גדול מזה.
ובכלל, חשבת פעם על איך מתנהל עולם שכולו טוב? גם כזו פנטזיה
לא תוכל להתקיים."
שתקתי.
הסתכלתי על האוטובוס שמתקרב, מספר 606, חדש, נוצץ.
מוטי קם, "כאן אנחנו נפרדים" אמר לי.
"זה אומר שזמני כאן תם?" שאלתי בתום מסויים
"לא, עדיין לא, אבל הוא עוד יגיע, אל תדאג, השאלה הגדולה היא
איך תפגוש אותו? את רגע מתן גזר הדין. אולי השיחה הזאת כאן
איתך עזרה במשהו. נשארו לי עוד הרבה אנשים לדבר איתם"
"אני אסתכל עליך..." הוא אמר.

הוא מלמל משהו, כל מה שיכולתי לשמוע היה צליל סגירת הדלתות
-תססססס ארוך, ואז קול המנוע המתגבר של האוטובוס.
הסתכלתי עליו עוזב... ואז חבטתי עם ידי על מצחי. זה היה
האוטובוס שלי.