"...דע את כול הסובב אותך..."

את עומדת בתוך ים משלך, את מטביעה שם דברים לא רצויים ואת
שותקת.
ואת חושבת, שיש בלגן את מנסה להבהיר את הדרך, את מסדרת ומפנה
מקום לרגשות חדשים למילים שעושות לך טוב ואת מתבגרת ואת מבינה
יותר טוב.
את מסתכלת מגבוה, מרגישה אבודה, מרגישה לא נחוצה ועם זאת קצת
רצויה רוצה להיות חכמה, ואת מרגישה אכזבה, אהבה, מפלה של דמעות
איומות.
היה סבל ונגמר, את רוצה להתחדש, שנאה ושמות מתערבבים לך בראש
בצבעים אפורים וקצת צבעוניים את מרגישה לא שלווה, לא אמיתית.
את בודדה, הרוח שורקת את השיר שאת הכי אוהבת והים שלך שר איתה,
השמש נושקת למצחך והעננים אוחזים בידך, החול מספר לך בסוד על
אושר שאמור להגיע אך מרכבתו נפלה בשבי האובדן, אך הוא ייחלץ
בקרוב.
את מרפה רגליים, מניחה ישבן על חול חם וממתינה, לאהבה ולאושר
שהבטיחו לך בואם.
את עומדת בתוך ים משלך ותוהה אם לטבוע או לא, השחור נעלם בתוך
האופק שמתמזג בקלות עם השקיעה הבוגדנית.
כואב להיות שם והזכרונות לא מרפים מהמחשבות הצלולות.
הרוח ממשיכה לשיר והחול ממליץ על שקט נפשי, חופש מהכול.
את מניחה את הראש על הגרגירים המצחקקים בתמימות ועוצמת
עינייך.
השלווה באה לבקרך ונרדמת.