בדרך אני חושבת
על המרחק הקצר שאני נוסעת בחופשיות
ואל הדרך הארוכה והכבולה שלך.
אנחנו נפגשים בכניסה לחדר, נכנסים בשקט.
"הבאתי לך אוכל" אני אומרת, ואתה כבר ערום
זקפתך פונה אליי
ואומר לי בשפת האסירות הקצרה שלך "בואי"
(זו לא רק שפה, זו תודעה, מלמלת מתוך שפתך פעם)

אני זורקת לך קונדום
אתה מבקש בקצרה "בלי"
אני נענית באצילות כנועה
אתה ממלמל באסירות, תודה
(כאילו בי תלוי הדבר)

רק הפשלתי את חצאיתי וכבר אתה בפנים, יבש
כבר ויתרתי לך על משחק מקדים
והנה, אחד כבר מאחורינו
אתה אומר: "סליחה שזה היה כל כך מהר"
(כאילו שבך תלוי הדבר)

אתה נח 2 דקות
אני מסדרת את החצאית
אתה לא אומר כלום
ופתאום חוזר פנימה בטירוף, בשאגה
(כמו שהם עשו לך אז)

המיטה נשברת
אנחנו מסיימים
(טוב, אתה מסיים)

כשקרש שבור מציק לי בגב
בחולצה מאחורה נוצר חור קטן
אתה מבקש מהסוהר שיזמינו תיקון
הסוהר רואה אותי לבושה
ומפשיט אותי בעיניו
אנחנו יושבים על הרצפה
אתה אוכל במהירות, מבקש:
"תישארי לישון, אני אבקש מהם"
נעתרתי, גם הם.
ובלילה עוד כמה פעמים - בוחנים את המיטה החדשה
עוד כמה כרטיסים להגרלה של ילד,
הזרעים עומדים דחוקים בתור, מזיעים ודוחפים,
מבקשים ביצית בעיניים תמות
(אני מרגישה איך הגוף שלי מנסה לדחות אותך, אתה אפילו לא
מרגיש)

אנחנו נרדמים.
עוד 6 שעות ניפרד ל-6 חודשים לפחות,
אתה תקווה לבשורות...
אני עוקבת איך אתה נתלה בי בשנתך,
כמו לוקח אוויר לפני צלילה
אני לא יודעת על מה אתה חולם
(אני חולמת על 6 חודשי שקט)