תמיד כשהייתי איתו היו חושיי מתחדדים. פתאום הייתי מאזינה לו
בדריכות ומביטה בו בריכוז עד שמצחי היה כואב. בדרך כלל חושיי
רפויים ואני חיה בתוך עצמי. את הפנים אני מרגישה בחמישה חושים
מושחזים כמו להב חד וגם אחד שישי שמספק לי את כל התחושות
הפנימיות שהן חיי. לחוץ אני אדישה.
אני הולכת לפגוש אותו אחרי חצי שנה שלא התראינו. אני חשה את
העולם בצורה מעורפלת. כל המראות מטושטשים. השמיים מתקדרים מרגע
לרגע ואני אדישה. כשאראה אותו חושיי יתחדדו, זאת אני יודעת.
בינתיים הגשם מתחיל לטפטף ולי לא אכפת שאני נרטבת. זגוגיות
המשקפיים מתכסות טיפות קטנטנות ואני לא מרגישה. כך או כך איני
מסתכלת. לחוץ אני אדישה, אך את עצמי בפנים אני כל כך מרגישה,
מרגישה חזק ובמילים ובחורים שנפערים. אני גועשת. לא רואים
עליי, אולי רק המבט תועה. אני הולכת בצעדים מדודים ופנים
קפואות. הוא מחכה מתחת לביתו ואני הולכת והולכת.

יודעת אני שאין סיבה שיהלום לבי כה בחוזקה. סכר האדישות שלו
ימנע מכל זרם רגש להגיע אליי. אני אעמוד חסרת אונים וסוערת
והשפתיים הקפוצות שלו לא יגידו דבר. אני אשאל את עצמי אם אי
פעם אהב אותי, ואדע שלא. שכן.
אני ממשיכה ללכת והעוברים ושבים חולפים על פניי ואוטובוסים
רועשים מתיזים מים מהשלוליות שעל הכביש לעברי. לא אכפת לי.
כשאראה אותו חושיי יתחדדו, זאת אני יודעת. אבחין בכל פרט קטן
ואחרוט בזכרוני. עור התוף יתעדן וירטוט לשמע קולו מדבר
ברהיטות. אהיה כמו הכנרים שיודעים לזהות בדיוק את הצלילים.
אצלם בעיני, בחושי הפנימיים תמונה של פניו, מדוייקת, מורכבת
מרבבות פיקסלים של החיות שלו.
לפעמים אני אוהבת להזות שאני חולה, חולה מאוד. ראשי בוער ולחיי
סמוקות ועיניים בורקות כעיניה של נערה קודחת. אני שוכבת במיטה
ברפיון ומרגישה את החום מתפשט בגופי והלאות באיבריי. אני הולכת
ברחוב והאוטובוסים מרעישים והאנשים חולפים על פניי והרמזורים
מתחלפים ואני מדמיינת שאני חולה מאוד. אולי אתמוטט על המדרכה
האפורה והלחה ועוברי האורח יתגודדו סביבי. יאשפזו אותי בבית
החולים והוא יבוא לבקר אותי ויביט לתוך עיניי הבורקות העמומות
בדאגה. אני אחייך חיוך רפה ואעצום עיניי.
אני מתקרבת לעבר מקום המפגש. חם לי בתוך הסוודר החום העבה,
ואני מתביישת פתאום למראה מאות כדורי הצמר הקטנטנים שדבקו בו.
הנעליים שלי שחורות ומגושמות והמכנסיים נראים כמכנסי גבר. אני
מציצה בחלון הראווה הבוהק שלשמאלי וסולדת מדמותי המשתקפת. זו
הדמות שתשתקף בעיניו וגם הוא יסלוד ממנה.
אני מתיישבת על המדרכה בפתח הבניין. אדום לבן. הסוליות של
הנעליים השחורות שלי שוקעות בשלוליות העכורות שבין שפת המדרכה
לכביש. לא אכפת לי. עשרות אנשים עוברים ואף אחד לא מסתכל
לעברי. רק כלב אחד קשור לרצועה מתחכך בגבי. בעליו גוער בו
בקולניות. אני מחכה ומחכה ובינתיים מתבהרים השמיים. השמש יוצאת
אט אט מבין העננים ומסנוורת אותי, מפריעה לחושיי הרדומים
בשנתם.
הוא אינו מגיע ואני מרגישה כבדות מתפשטת בחזי. אני קמה וקונה
ארטיק גדול בקיוסק הסמוך. המוכר השמן מרים גבה כשאני מגישה לו
שטר ישן ומהוה של עשרים כדי לשלם על ארטיק. עכשיו את אוכלת
ארטיק? תראי איזה קור בחוץ. אני לא עונה. אני רוצה שיהיה לי
עוד יותר קר, אני רוצה לחוש צמרמורת מתפשטת ושיכאבו שיניי מחמת
הקור. הוא לא יבין.
אני מתיישבת שוב על שפת המדרכה. אדום לבן. הזמן נוקף ואני כבר
יודעת שלא יגיע. השעון השחור מראה שעברו שעתיים. אוטובוס עוצר
כמה מטרים לפניי ומתיז מים על שולי מכנסיי. לא אכפת לי. פתאום
אני מבינה - הוא לא יגיע לעולם. אני קמה בתנועה חדה שמכאיבה לי
בברכיי. פוגע בי ברק זוהר ומסנוור ואני נופלת, לא בטוחה אם
חשתי זאת בחוץ או בפנים.