כלי המיטה הושלכו אל הרצפה, הוא חפן אותן בידו והשליכם לסל.
ריח בושם זול נדף מהסדין. על הרצפה בחדר האמבטיה התגוללו מגבות
לבנות רטובות, גם הן מצאו עצמן מושלכות על הסדין המקומט שבסל.
הוא חלף בחדר, עובר מפינה לפינה, אוסף שיירי פירות, חצי בקבוק
חלב במקרר, צלחת, שהייתה מונחת מתחת למיטה, פונתה לכיור.
בזריזות שלף מהשקית הלבנה כלי מיטה ומגבות חדשות. ואחר דקות
ספורות היה הצימר מוכן לקבל את האורחים החדשים.
הוא לא הכירם, הטלפון צלצל לפני כשעה. האדם בטלפון לחש: "אני
מבקש לשאול האם עדיין ניתן לקבל צימר להיום?". הוא לא זכר
שמישהו הזמין פעם שהיית לילה בלחישה. רגיל היה לבקשות מוזרות
בארבע השנים האחרונות בהן ניהל יחד עם אשתו את העסק הקטן
שהקימו בחצר ביתם.
עוד לפני שפרש לגמלאות מ צ.ה.ל, תכנן לעבור למצפה המתנשא על
ראש הגבעה.
לאחר שנים רבות של פעילות צבאית יומם ולילה, ביקש למצוא לעצמו
מקום שקט וכך גילה את המקום הנשקף על עמק ירוק נסתר בשיפולי
בקעת בית הכרם שנחל חוצה אותו.
עתה, בבוקרו של יום ראשון אביבי, הוא הסתכל על הגבעה הרחוקה
עליה שכן המחנה הצבאי בו שרת כמג"ד ביחידה קרבית, בחמש השנים
האחרונות.
הוא חייך לעצמו כשהעביר בזריזות, פעם אחרונה את המגב על רצפת
הצימר. החדר היה מוכן למסדר המפקד. פתאום רצה לדעת מי יפקד
עכשיו על המקום ללילה אחד?
צלצול נוסף קטע הרהוריו: "מה נשמע? איך אתה מסתדר? איך
התפוסה? הכל בסדר? אני בטוחה שאפשר לסמוך עליך, אנו מבלות
נהדר, אל תשכח, אנו חוזרות מחר בשעה 18:00 בטיסת אל-על
מפריס".
כרגיל הכל אצלה זורם בבת אחת, השאלה, התשובה, הקורה לה והבקשה
ממנו, הוא חייך לעצמו, "הכל בסדר, לא שכחתי, אהיה בשדה בזמן".
התברר לו במהרה שפרנסה לא חסרה. המקום, הבקתות הפיניות שייבא
והרכיב לבד, היחס הטוב שנתנו, פרסמו במהרה את "בקתות השלווה"
בכל רחבי הארץ. כבר בתחילת דרכם התמזל מזלו כשאירח באחת
הבקתות את חברו לשירות הצבאי. התברר לו שרעייתו של חברו, היא
כתבת טלוויזיה והכתבה שהכינה על המקום "שכוח אל בו אתה מתמזג
עם הטבע בשלווה נצחית" היה המתכון המתאים להשלים הצלחה עסקית.
הפלאפון צלצל פעם נוספת. עוד מימיו בצבא התרגל לחיות עם
פלאפון צמוד. הוא זכר לילות ארוכים ללא שינה, כשבקשר מתקבלות
הוראות מהפיקוד העליון, הוראות תזוזה לשלוש מאות אנשי הגדוד
וטרטורים נוספים. הפעם הקול לא היה סמכותי, הוא גם לא היה
גברי, הקול עורר בו עקצוצים שהזכירו לו את הלילה הראשון עם
אשתו, אז כשהכירו לראשונה.
הקול שאל:" האם אני מדברת עם בעל "בקתות השלווה?"
"הגעת למקום הנכון" השיב .
"אני מבינה שהוזמן צימר על שם לוין להיום" ספק שאלה ספק קבעה.
"אפשר לדעת עם מי אני מדבר?" הרשה לעצמו לשאול. בעסקים כאלו יש
להקפיד על דיסקרטיות. הוא למד זאת בדרך הקשה, כששלח כותנת לילה
שקופה לאורח שאשתו שכחה אותה- כך הוא חשב אז ולא עוד.
"זה בסדר, אני בת זוגתו ורציתי לשאול האם יש בחדר כלי אוכל, כך
שלא נאלץ לצאת לאכול בחוץ, אנו מעדיפים לאכול..." שאר דבריה
נבלעו כשלפתע התחילה לצחוק לעצמה.
הוא המתין מספר שניות לפני שהבהיר לה שהצימרים מבוססים על
אפשרות הכנת ארוחות בחדר וכי מוצרים בסיסיים מסופקים על ידו.
הוא מקווה שיבלו בנעימים.
"תודה" לחשה "אני מצפה לכך בקוצר רוח, אני אגיע בנפרד מאוחר
יותר" לחשה.
זוג לחשנים קבע לעצמו.
בשעה שטיגן לעצמו זוג נקניקיות וביצה, שמע רעש מכונית מתקרבת
לביתו הנמצא בקצה המצפה. הוא המתין בסבלנות לדפיקה בדלת שלא
איחרה לבוא.
מר לוין היה גבר גבוה, כמטר ותשעים, שיער לעצמו, כשמדד אותו
בחטף. היו לו עיניים ירוקות ושיער שחור. הוא היה לבוש "ספורט
אלגנט". מראהו הזכיר לו סרט שראה על איש עסקים עשיר בחופשה.
הגבר לחץ את ידו בחום והודה לו על כי אישר ההזמנה לצימר בהודעה
קצרה.
"בת זוגתי תגיע מאוחר יותר, אני אסביר לה כיצד למצוא הצימר, כך
שלא נטריד אותך פעם נוספת.
תמיד כשהגיעו אורחים חדשים היה נכנס לתרגולת קליטת אורחים. סדר
הפעולות היה בנוי על ליווי האורחים לחדר, פתיחת הצימר וכניסה
לפני האורחים, הדלקת התאורה, במידת הצורך, צפייה לקריאות
ההתפעלות, מהבקתה, הציוד והריהוט המיוחד שהותאם לה במיוחד
בשעות רבות שהוקדשו לעיצובו. לאחר מכן תיאר כל פריט ופריט,
אופן השימוש בו, הדרך שהורכב והדרך הטובה ביותר לניצולו. כל
השלבים האלה היו חלק מטקס שגרם לו הנאה רבה.
הפעם, לראשונה, הסתפק בהושטת המפתח לאורח "זה הצימר האחרון
מהשלושה. הכל ערוך ומוכן לפקודתך" חייך "אני מאחל לכם שתיהנו
משהייתכם אצלנו ואם תרצו משהו, אני לשירותכם"
הוא חש עייפות מוזרה כשסגר את הדלת לאחר עזיבת האורח. הוא ציין
לעצמו, כי בודדים היו המקרים בהם בני הזוג הגיעו בנפרד. מאחורי
הסדר מסוג זה הסתתר בדרך כלל הסיפור הקלאסי, שקרא לו: "אהבת
אחר הצהריים" האופיינית לבתי מלון מסוימים בעיר הגדולה, לא
בצימר שלו!
הוא ניגש למחברת האורחים המונחת על שולחן הכניסה לבית. היו שם
5 מחברות עבות כולן מלאות בדברי התפעלות ותודה. הוא שם לב
שכמעט כל האורחים הדגישו את התרומה הגדולה לזוגיות שקיבלו
בהיותם מבודדים בשלווה ואינטימיות. כולם ציינו שאין להשוות בין
חדר במלון - יהיה מפואר ביותר- לבין הצימרים שלהם. הוא קרא בין
השורות על אהבות גדולות. פתאום נזכר בגיחות הקצרות שיצא לחופשה
בחו"ל- תמיד ללא רעייתו שנשארה לנהל את "בקתות השלווה". תמיד
שהה בבתי מלון ברמת 3 כוכבים. אף פעם לא ראה שם מחברות אורחים.
הם אמנם קראו לאנשים שהתאכסנו שם אורחים, אבל הדרך בה התייחסו
לשוהים במלון היה: הזוג מחדר 8. לאשתו תמיד אמר בבדיחות הדעת:
"את יודעת שהצימרים שלנו הם קן לזוגות אוהבים ואילו חדרי המלון
משדרים רק דבר אחד, את האות השביעית- זולות, זימה, זרות, זיוף
ו...
הוא אמר לעצמו כי באורח הזה היה משהו מיוחד שרצה מאד לעמוד על
טיבו.
לאחר הארוחה הקלה נמנם לו על הספה... כשלפתע התעורר למשמע רעש
של רכב נוסף הנעצר בחנייה.
המנוע דמם, הדבר הראשון שראה מבעד לחלון היה זוג רגליים חטובות
בחצאית שחורה קצרה. לאחר הרגליים היא הופיעה בפתח המכונית.
באותו רגע פלט קריאת תדהמה. היא כמעט ולא השתנתה. כשנתיים עברו
מאז פגש אותה לאחרונה באקראי בקניון עזריאלי מאז נפרדה דרכם
לפני כ-8 שנים.
היא שלפה מתא המטען מזוודה לא גדולה במיוחד, נעלה את המכונית
ונעה בבטחה בכוון הצימר. היה ברור שקיבלה תדרוך מדויק ממר
לוין. הוא ליווה אותה במבטו עד שנעלמה מאחורי עץ הלימון שבחצר.
הוא זכר כי תמיד לוותה בשובל מבטים.
התיישב בכסא ועצם עיניו, הרגיש עייפות משתלטת עליו, סגר את כל
התריסים, התפשט, נכנס למיטה וביקש לשקוע בשנת צהרים. לאחר כחצי
שעה של הסתובבות במיטה, החל מעסיק את עצמו במחשבות על הרחבת
העסק, החל לחשב את ההכנסות העתידיות, החל לחשוב כיצד ייטע
בקרוב עצי פרי חדשים ועוד ועוד. לבסוף התעייף מנסיונותיו
להתגבר על עייפותו, קם התקלח ויצא לחצר.
השמש כבר שקעה. בשעת בין הערביים זאת נהג לנעול נעלי התעמלות
ולצאת לריצה היומית מסביב למצפה, כ-4 ק"מ. הפעם החליט לוותר.
החליט שיש לבדוק אם התאורה ההיקפית בסדר. לשם כך יהיה עליו
לעבור קרוב מאד אליהם. יש סיבה מוצדקת לכך. הוא מבצע מחויבותו
לאורחיו. להבטיח ביטחונם.
יום ראשון , שני הצימרים האחרים ריקים. מהצימר שלהם ניתן
להבחין באור מנורת הלילה מטיל אלומה קלושה של אור על הבקתה
הסמוכה. החלון פתוח והוא יכול היה לשמוע את הקולות שרגיל היה
לשמוע בסיוריו בחצר, לאחר שהאורחים ארגנו את חפציהם, טבלו ביחד
בסאונה המשותפת וגילו את תענוגות האהבה בבקתה שיובאה מארץ
רחוקה , מסגנון בנייה אחר וצורת חיים אחרת.
והוא זכר אותה כנערה המתרחקת מבנים.
גם לשכן ממול היו צימרים להשכרה. ומכיוון שהיו ביחסי ידידות
ושכנות טובים עלה בראשו הרעיון שהסידור הנוח ביותר ליציאה
לחופשה יהיה שהנשים תצאנה יחדיו אחת לשנה והגברים בשנה השנייה.
טכנית זה היה סידור מצוין, אבל קשה לאמור שזה היה מתכון נפלא
לחיזוק אהבתם.
נוהג היה לאמור לה ."אנו כסנדלר ההולך יחף". היא הייתה צוחקת
וסופקת כפיה כאומרת: מה אפשר לעשות? ניהול צימרים זה עסק
המחייב נוכחות כל ימות השנה, אם רוצים להבטיח הכנסה נאה.
חזר לבית הריק. זכר שאשתו צריכה לחזור מחר מפריז והחליט לגשת
למכולת למלא המזווה מכל טוב.
כשחזר מהמכולת יצא לסיבוב אחרון בחצר. מהבקתה בקעו צלילי
מוזיקת סלואו של ה"פלטרס". הוא נזכר במסיבות שנות השבעים כשהעז
לראשונה להצמיד את חברתו- היום אשתו.
ניער ראשו ופתח את מקלט הטלוויזיה. לא מצא עניין ב"מי רוצה
להיות מיליונר?" גם לא בשאר התוכניות. הרגיש שאינו יכול
להישאר בבית יותר, קם ונסע לעיר הסמוכה לבקר חבר. ישבו יחדיו
על בקבוק יין והעלו זיכרונות.
כשחזר לאחר חצות הבקתה הייתה חשוכה.
העייפות הכריעה אותו ותוך שניות נרדם.
כמנהגו השכים קום, הציץ מבעד לחלון. חלונות הצימר היו מוגפים.
שתה את קפה הבוקר בנחת, הרים מספר טלפונים להסדיר אספקת מוצרים
ושקע בניהול חשבונות העסק.
הנקישה בדלת הייתה צפויה והוא קם לפתוח לו, להם, למי?.
לו ולה.
היא הסתכלה עליו והאדימה. "מי היה מאמין שזה אתה, איך לא הכרתי
קולך שטלפנתי, עודד תכיר זה המפקד שלי שסיפרתי לך כמה חיבבתי
אותו" אמרה בשמחה ובטבעיות, כמובן מאליו, ניתרה ממקומה ונשקה
לו על לחיו, "תמיד שאלתי את עצמי היכן נעלמת? סליחה שכחתי לומר
לך, עודד הוא בעלי ואהובי ותדע לך שאני חייבת לך הרבה מאד.
הצימר שלך החזיר לי את עודד" התרפקה על בעלה, מביטה בו בעיניים
אוהבות.
הוא היה נדהם. לראות אותה בביתו, קשה היה לו לקבל ביטוי אהבה
כזה וזה לא היה הכל.
"גם אני חייב לך רבות" אמר לו האורח "חזרתי לאהובתי, חזרתי
הביתה, חזרתי לשפיות! יש לכם מקום מקסים הלוואי והייתי יכול
להישאר פה זמן רב יותר."
בצעד פתאומי אמר להם: "אולי תשבו קצת ותארחו לי לחברה, והפעם"
פנה אליה "אכין אני את הקפה. רעייתי אמנם נסעה לחו"ל אבל לא
שכחה להשאיר לי עוגה. הם נשארו עוד שעה ארוכה, השיחה קלחה
בניהם ונפרדו לבסוף כידידים משכבר הימים.
