נעמי אטשטיין / דור שני |
ואמי בוהה בנרות שבת
איך זלגו הדמעות מעיניה כמו שעווה
ושאלתי:
למה?
הרכין ראשו מעליה אבי שתק
הס.
והיא נעלמה.
את שיער ראשי סיפרו קצר קצר
כעורה הייתי
יום אחד היא שבה
ובובה בידיה,
גם סרגה לדן ישראל ולי סוודר
בידיה המוזהבות כמו אומן
לחמם
אבל זה היה מאוחר.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|