בכל בוקר אני מתעורר, חתיכה אחרי חתיכה, צבעים שונים וצורות,
מכולם אני מורכב. תחילה מפורק, אין היד יודעת את מקומה, גם לא
יודעת מה הוא שמה. חלקים אנושיים מתרוצצים על המיטה, מנסים
לעשות סדר בחיים שאין דבר הרחוק מהם יותר. אני מנסה להרכיב דבר
שיצטייר בסופו של היום כטוב. חצי מהפעמים אני לא מצליח.
בעבר הייתי קם כבובת סמרטוטים פרימיטיבית. גמלוני, חסר גמישות
ושנינות. חסר יכולות להתקיים באוירה היומיומית. לאט לאט
השתפרתי. כעת אני בונה מדי יום ביומו יצור הנדמה כאנושי. רגשות
יש לי. כאב וצער, וחמישה חלקים אדומים וכחולים מרכיבים את הפה
שצוחק בצהריים.
לפעמים אני רוצה להתפרק כבר באמצע היום. ככל אמן גם אני יודע
כשכשלתי, כשהגיע הזמן לפרוש בד חדש, להחזיר את הזמן אחורה.
כמה חבל שלא ככה זה עובד. לעתים אני מוצא את עצמי כבר בשעות
הבוקר המאוחרות נאלץ לחיות עם הידיעה שהיום הזה נועד להיות
כשלון. איני יכול לפרק אלא רק להרכיב, עוד ועוד. לנסות להרכיב
אדם על גוף מיואש אינו דבר קל. אני מנסה להגדיל, ללטש בפינות,
משיג יצור שנראה נכון מרחוק. אם תתקרבו כמה מטרים תוכלו לראות
את העיוותים.

שלשום קרה דבר. כבר בצהריים מצאתי את עצמי מרוצה למדי ובשעת
ערב מוקדמת, לקראת חמש, ידעתי שהשגתי את מטרתי הסופית. מעולם
לא הייתי ולא אהיה טוב יותר. את עצמי אהבתי, ואת אחרים. אשה
היתה לי וילדים. השכלה רכשתי וכישורים. את השעות העברתי
בקלילות שנתונה רק לפופולרי, ובשעת לילה מאוחרת נשקתי לכל אחד
מילדי על הלחי ונפרדתי בליטוף.
וכמו כל לילה, החלומות קילפו ממני את השכבות. מה שהיה חזק נהיה
חלש, שלם - מפורק. היא עלתה לי בחלום וריסקה אותי לחתיכות.
מעולם לא ידעתי למה עשתה זאת, ובאור הבוקר לא נותר דבר ממה
שהייתי. משחק בידיה, חוזר שוב ושוב על אותם חוקים מפגרים, חסר
פואנטה.