בשכונת Mission הרחובות הנמתחים ממזרח למערב הם חסרי כל דמיון
- חמש-עשרה, שש-עשרה, שבע-עשרה, שמונה-עשרה, תשע-עשרה. לעומתם,
הרחובות המובילים מהצפון אל הדרום, מסעירים בשמותיהם: מישן,
גאררו, דולורס, צ'רץ'.
בובי בייקר יושב במורנינג דיו, בית הקפה שבפינה הצפונית-מערבית
של דולורס ושבע-עשרה, ומהרהר בתהום הזו, הפעורה בין הרחובות
האנכיים לאופקיים. משם מחשבתו מתגלגלת אל השמות כפולי המשמעות
של בתי הקפה בשכונה: Morning due, Bean there שבפינה הנגדית של
הצומת, ואול דה נאטס, בשבע-עשרה וגאררו.
למי נחוצות כל ההתחכמויות האלה? הרי בעלי המקום, שאוצר מילות
האנגלית שבפיהם דל, משובש ומאיים לטבוע במבטאם הזר, ודאי אינם
ערים ללשון-נופל-לשון הזה. מצד שני, במישן קפה, זה שבאמצע רחוב
שבע עשרה, קרוב במיוחד אל דירתו השכורה, בובי בייקר מעולם לא
ישב.
אולי זה לא בגלל השם חסר היומרות, אלא בגלל שבמישן קפה אין
אינטרנט אל-חוטי בחינם. בובי בייקר הוא סטודנט שנה שנייה
לביולוגיה ב-SFSU, ולכן רק מקצת זמנו בבתי הקפה מוקדש לשתיית
קפה. בחלק הארי של הזמן גולש בובי בייקר בין ז'ורנלים מקוונים
- החל בNature  וScience  וכלה ב-Journal of Molecular Biology
- ומחפש מאמרים לבסס עליהם את העבודה שעליו להגיש בעוד שבועיים
על מנגון עיכול הלקטוז בחיידק אשריכיה קולי.
אלא שמחשבותיו מסרבות להתמקד במסך המחשב הנישא שעל שולחנו,
ונודדות הלאה אל מעבר לשכנות מישן. הן מתגלגלות מזרחה, לאורך
פסי ה BART, הרכבת המחברת את ערי אזור המפרץ, וכשהן מגיעות אל
אמצע גשר-המפרץ, קצת לפני טרז'ר איילנד, הן מתנגשות חזיתית
ברכבת השועטת לקראתן.
איש מבין נוסעי הרכבת לא חש בהתנגשות הזו. אלה שקוראים
בסן-פרנסיסקו קרוניקל, ממשיכים לקרוא בו. אלה שמאזינים לאי-פוד
העמוס שירים להתפקע, ממשיכים להאזין. אלה המביטים באחים ג'י
ולמאר, המעמידים פני זרים - ג'י מסתיר כדור נייר קטן מתחת לאחד
משלושת הפקקים, ואז מחליף ביניהם, ולמאר מתקשה באופן שאינו
מתקבל על הדעת למצוא את הכדור - ממשיכים להתבונן בהם, ואולי אף
מתפתים להאמין שיצליחו במקום בו למאר לכאורה נכשל, ויהמרו
בעשרה דולר שידעו למצוא את כדור הנייר.
איש מבין נוסעי הרכבת לא חש בהתנגשות הזו, פרט, אולי, לז'אנל
טוביאס, שהחמיצה את הרכבת הקודמת, ולכן תגיע באיחור של עשרים
דקות לתחנה במישן ושש עשרה, וכתוצאה מכך, באיחור דומה גם
למורנינג דיו, ולבובי המצפה בכיליון עיניים לראותה (ולא רק
בגלל שבבואה תגאל אותו מייסורי האשם על שאינו מתקדם בכתיבת
העבודה על האי קולי).

ביולוגיה היא מדע של פרטים. פרטים קטנים. לאורך חישוק הגנום של
האשריכיה קולי בובי מזהה את ארבעת הגנים הרודפים אותו מזה
שלושה שבועות: LacI, LacZ, LacY, LacA. אבל את מי זה מעניין?
למי אכפת? למה להתאמץ כל כך להבין מנגנון מטבולי של חיידק
שגורם לקלקול קיבה?
"זו דוגמא חשובה מאד," הסביר לו פרופסור גולדשטיין. "ההבנה של
המנגנון הזה היא אבן בניין בהבנת מנגנונים מורכבים יותר."
"אבל כל הקורס הזה", הרהיב בובי עוז להתמרמר בקול: "ובכלל, כל
הקורסים שראיתי בשנתון... הם עוסקים, איך להגיד את זה...
מלמדים אותנו פה על הנאטס-אנד-בולטס, על הברגים והמוטרות של
החיים. אבל בשום קורס לא מדברים על מה שחשוב באמת..."
"ומה חשוב, כמו שאתה קורא לזה, באמת?"
"זה ברור, לא? ובשום קורס לא מדברים על זה, ואני לא מצליח
להבין למה."
"בשום קורס לא מדברים על מה?"
"על הנפש. הרי הנפש היא מה שחי באמת, הנפש היא מה ש..."
"אתה אדם דתי, בובי בייקר?"
"דתי?"
"הבט, מר בייקר. האוניברסיטה היא מקום של מדע. של חשיבה
רציונאלית. של עובדות. של דברים שאפשר למדוד ולכמת. התרשמתי
שאתה מבין את זה, שאתה סטודנט טוב. אל תניח לכל מיני שטויות
פונדמנטליסטיות לבלבל את דעתך ולקלקל לך את הלימודים. הנח את
האמונה בנפש למי שזקוק לה. קארל מארקס אמר שהדת היא אופיום
להמונים. אני רוצה לקוות שאתה אינך משתייך להמונים. בכך שאתה
נמצא פה, באוניברסיטה שלנו, אתה אומר: אני לא שייך להמונים אלא
לעילית. דבוק בעילית, בובי בייקר, והשאר את האופיום
לג'אנקיז."
פרופסור גולדשטיין הניח כף יד אבהית על כתפו של בובי, שהשפיל
את פניו הסמוקות. מה הניע אותו לשאול את הפרופסור על ענייני
הנפש? הרי הוא ידע היטב שאנשים מסרבים להקשיב. מסרבים להאמין.
הוא ידע שמוטב לשתוק ולהעמיד פנים.

מוטב לשתוק ולהעמיד פנים. לשכוח את המסע הארוך של הנפש דרך
הריק והחושך הרי אי אפשר. ולו בגלל החלומות ששבים ופוקדים אותו
- הקור הנורא, המצמית, לצד יופי רב הוד, תפארת הקוסמוס. והכל
חולף ביעף סביב ודרך הנפש, שהרי נפש איננה חומר, ואינה כפופה
לחוקי תנועת החומר, האוסרים עליו לנוע מעל המהירות המותרת - זו
של האור.
נפש, וחומר, והתהום הפעורה ביניהם, ואפשר לדמות את התהום הזו
לתהום המקיפה את בובי בייקר כמו חפיר. חפיר של שתיקה מצולקת,
ושל לקחי העמדת הפנים. כי מרגע שמצא גוף, והפך
לגופנפש-נפשגופ-אדם, צריך להקפיד על החוקים. הורמונים שוחים עם
הזרם, נוירוטרנסימטורים קופצים אל תוך הלא נודע ונאספים אלי
חיק, וכבר לא ניתן להפריד - גוף, נפש. נפשגופ: את מה שהגוף
רוצה רוצה גם הנפש.
כשהיה בובי בן שמונה-עשרה, או, ליתר דיוק, כשהיה בובי בן
שמונה-עשרה בגופו, וכבר שנה שיצא קבוע עם מדיסון מרטין, החליט
לעשות מעשה ולגלות לה את צפונות ליבו. ההורמונים דרשו דרמה,
ובובי נענה: בליל נשף הפרום, נשף סיום בית-הספר התיכון, לאחר
שרקדו ושתו ולא זכו באף אחד מהתארים הרבים שחולקו (Home coming
queen, Most likely to become a millionaire before the age of
30), ולאחר שנפרדו בחדר הקבלה של המלון משני זוגות חבריהם
הטובים ביותר, ועלו זוג זוג לחדרו, אמר בובי למדיסון: "יש לי
משהו לספר לך."
"שאתה אוהב אותי?"
"אני אוהב אותך, אבל לא זה מה שרציתי לספר..."
"שאתה חושק בי?"
"אני חושק בך מאד, אבל לא זה..."
"אז מה הדבר החשוב הזה שאתה רוצה לספר לי?", התחככה בו מדיסון
מגרגרת.
"זה משהו שלא סיפרתי לאף אחד. אף פעם. אבל לפני ש... את
יודעת... אני רוצה שלא יהיו סודות בינינו. אני רוצה שכשנהיה
ביחד, זה יהיה... את יודעת... טהור. טוטאלי. נקי מהעמדות
פנים."
"בובי בייקר, יש לך סודות מפני?"
"לא. כן. כלומר, לא סודות, אבל משהו שלא סיפרתי לך. משהו שיהיה
לך קשה מאד לקבל, להאמין בו, אבל אם תפתחי את הלב שלך, אם
תביני שאני כל כך אוהב אותך שאני לא מסוגל לשקר לך, שאני לא
מסוגל להסתיר ממך..."
"בובי בייקר!, אתה מתחיל להפחיד אותי!"
"אל תפחדי... מדיסון, את יודעת, החלומות האלה שיש לי לפעמים,
שסיפרתי לך עליהם? הם לא חלומות. כלומר, הם לא רק חלומות - זה
קרה באמת. וכל הסיפורים האלה שסיפרתי לך, על כוכב הלכת שמקיף
זוג שמשות, אחת אדומה ואחת צהובה... ושלושת הירחים שלו... זה
הכל באמת. אני באמת משם, מהגלקסיה שכאן קוראים לה אלפא
קנטאורי..."
"בובי בייקר, נדמה לי ששתית יותר מדי."
"שתיתי יותר מדי, מדיסון, זה נכון, אבל זה לא משנה את העובדה
ש... מדיסון...", ברק עז, זר, ריצד באישוניו.
"בובי, אל תסתכל עלי ככה. אתה באמת מפחיד אותי. תגיד שרק
התבדחת, טוב? תגיד שרק התבדחת."
"מדיסון, אבל זה מי שאני... ובאהבה, הרי אין סודות... ובכלל לא
משנה מאיפה כל אחד מגיע, משנה איפה נמצאים... ואם אני מאלפא
קנטאורי..."
הוא המשיך ללהג, למרות שראה שכל מילה שיוצאת מפיו מרחיקה אותה
ממנו. מרחיבה את התהום שביניהם.
"בובי בייקר," קטעה אותו לבסוף מדיסון: "אני חושבת שאני רוצה
ללכת הביתה. עכשיו."

הוא פגש את מדיסון רק עוד פעם אחת אחרי אותו לילה. היא עבדה
בבית הדואר, מחליפה באופן זמני את גברת אמבריד שנפלה למשכב,
מחכה כמו כל חבריהם למכתב מהקולג' שיקח אותה לאיזשהי עיר
גדולה, לא חשוב איזו, רק שתהיה רחוקה. על המעטפה השמנה שהגישה
לבובי התנוססה בגאון החותמת של SFSU, נושאת בחובה חלומות על
גשר הזהב, מפרץ סן-פרנסיסקו והאוקיינוס השקט.
"אז אתה עובר לקליפורניה, מה?"
"ככה זה נראה."
"אני מניחה שזה מתאים."
"למה את מתכוונת?"
"אתה יודע מה אומרים - אול דה נאטס רול דאון טו קליפורניה."
ז'אנל נכנסת אל בית הקפה ושולחת מבט חושש אל השעון חסר הרחמים
הקבוע מעל ראשו של האיש בדלפק, ואז מחפשת את בובי. הוא יושב
במקום הקבוע שלו, ליד החלון הפונה לרחוב שבע עשרה, וכלל לא
נראה כועס.
להפך, הוא נראה שמח. ומדוע שלא יהיה שמח? הרי מזה כשנה וחצי
שהוא מסייר לאורך החפיר שלו, מוודא שהחומה בצורה, שהשערים
מוברחים, שהזקיפים במגדלים ערניים, ונזהרים לא לתת לאף אדם
להתקרב. והנה, למרות כל אמצעי הזהירות האלה, הלאטה הפושר
מתבלבל בין קנה וושט כשז'אנל נכנסת אל Morning due, ובין שיעול
לשיעול, בובי אינו יכול שלא להתפעל איך כל דבר בה שובה את הלב
ומשלהב את הדמיון.
"הי, בובי בוי." היא מברכת אותו, מניחה את מחשבה הנישא ליד זה
שלו, ומתכופפת לנשק אותו (את בובי) על לחיו.
בעל החנות מביט בה במבט מסויג. שלא כמו בובי, הוא אינו רואה את
מעיינות הקסם המפכים בה, אלא עוד אחת מאותן נערות היפיות,
שבסן-פרנסיסקו, תודה לאל, כבר קשה למצוא שכמותן מחוץ
לHaight-Ashbury , אבל בברקלי, שם הנערה לומדת ספרות השוואתית
(קשה שלא לשמוע את סיפוריה על עצמה, המתגלגלים בקול רם מדי),
הן חזון נפרץ. מה בובי, אחד הלקוחות הקבועים שלו, סטודנט רציני
לרפואה, מוצא בבחורה כזו, אלוהים יודע. הרי היא רק תבלבל את
דעתו ותגרום לו להיכשל בלימודיו.
"את נראית כמו מיליון דולר", אומר לה בובי בהתפעלות.
ז'אנל צוחקת. "בובי בוי, אנו חייבים לעשות משהו עם אוצר המילים
שלך. מיליון דולר תגיד לסבתות בפלורידה."
בובי מסמיק: "את נראית... יפה מאד. רוצה קפה?"
"אני מתה לקפה. לא הספקתי לשתות בבית, כי מיהרתי ל-BART. ואז
בכל-זאת החמצתי את הרכבת, אבל כבר אי אפשר היה לצאת מהתחנה בלי
להפסיד את הכרטיס, ובגלל זה..."
"זה בסדר. אני שמח שהגעת."
"אז אתה מוכן להזמין לי חלב סויה מוקצף? לא נעים לי לבקש
בעצמי, המוכר כאן תמיד נועץ בי מבטים כאילו שאני רוצחת
סדרתית."
"איזה שטויות, אלה מבטי זימה. הוא מעריץ אותך. כמו כולם."
"בובי בוי, למרות אוצר המילים הדל שלך, אתה בהחלט יודע איך
לגעת בלב של בחורה."
אם בובי כבר התאושש מההסמקה הקודמת, הרי שעכשיו הוא מסמיק
שוב.

אחר כך הם פוסעים לאורך דלורס, ומגיעים לדלורס פארק. השמש
זורחת, וההומלסים הרבים של המישן מתגודדים בפארק, מקבצים
נדבות, אוכלים ארוחת בוקר מאוחרת או מלבנים סוגיות שכונתיות
שונות.
תיק המחשב של בובי תלוי על כתפו הימנית, וזה של ז'אנל על כתפה
השמאלית, וכך ידו השמאלית של בובי יכולה מפעם לפעם
לגעת-לא-לגעת בזו של ז'אנל, או אולי להפך, או אולי אפילו כל
הביישנות הזו קצת מוגזמת, קצת מופרכת לעת ולגיל, וז'אנל אוחזת
לפתע בידו של בובי ואומרת: "בובי, אני צריכה לספר לך משהו
שהסתרתי ממך."
"את רוצחת סדרתית?"
"בערך. יש אולי מקום שאנחנו יכולים לדבר בו בנוחות?"
"אפשר ללכת למישן קפה, אף פעם אין שם אף אחד."
"אהם. אפשר. אבל אתה גר פה ליד, לא?"

בדירה השכורה, בובי מצביע על הבלאגן שבסלון, ומתנצל שזה הכל
דברים של השותף שלו, אבל ז'אנל יותר מדי מרוכזת בעצמה מכדי
לשים לב. היא דוחפת הצידה קעריות ששרידי קורנפלקס דבוקים בחלב
מחמיץ אל דפנותיהן, ומניחה את המחשב על השולחן.
"אני לא מבינה למה אני עושה מזה כזו דרמה", היא שולחת חיוך
עגמומי אל בובי, ושבה להתעסק עם המחשב. "זה בעצם לא כזה עניין.
אבל בכל זאת... זה קשור למי שאני באמת... חשוב לי שלפני שהקשר
בינינו יתקדם, שתדע את זה... שאני אדע מה דעתך על זה..."
"מה דעתי על מה?", שואל בובי, ליבו הולם בחוזקה.
על מסך המקינטוש של ז'אנל מופיע נגן ה Real.
"על זה." אומרת ז'אנל: "לא סיפרתי לך, אבל מה שאני באמת רוצה
להיות כשאהיה גדולה זה מוסיקאית. מאז התיכון אני בקטע של
מוסיקה אלקטרונית. מאד הארד-קור. לא כולם אוהבים את זה. למעשה,
אני מניחה שרוב האנשים חושבים שהיצירות שלי קאקופוניה מוחלטת.
אבל בשבילי זה באמת משהו חשוב. מאד חשוב. המוסיקה שלי היא
כאילו חלק מהנפש שלי."
בובי מביט בה מבולבל: "אני בטוח שזה נפלא..."
"אז תקשיב."
היא מניחה את האוזניות בתוך האוזניים של בובי, וצלילי חשמל
מהבהבים ומבזיקים אליו. היא צודקת, בובי חושב, זו קאקופוניה
מוחלטת, אבל אז, באחד הערוצים, משהו ממריא. הצליל המתכתי קורם
עור וגידים, ונוסק מעל ים ההבזקים, הופך להיות קולה של ז'אנל,
ספק מדקלם, ספק שר:
 בשנת שמש הארגמן
 כל אורח אלי מוזמן.  
 בשנת השמש הצהובה  
 מי שבא - ברוך הבא.
 אבל בליל שלושת הירחים
 אגיף את החלונות,
 אנעל את הבריחים.
עורו של בובי הופך סמרמר. הוא מכיר את השיר. אולי לא במילים
אלו ממש, אבל אין לטעות בו. כאן, בכדור הארץ, הוא נשמע כגיבוב
מילים סתום, ליווי הולם לריצוד האלקטרוני. אבל בעולם שלו, אין
ילד שלא מכיר את שיר הלילה הארוך, זה המפריד בין ימי השמש
האדומה וימי השמש הצהובה.
"אז מה דעתך?", שואלת ז'אנל.
"אני... אני לא..."  
"שנאת את זה, נכון? את שונא את זה, לא?"
"אני... ז'אנל... לא היית צריכה להסתיר ממני..."
"אתה צודק, בובי. אתה צודק. לא הייתי צריכה. אבל המוסיקה שלי,
היא משהו כל כך חשוב בשבילי. להשמיע אותה למישהו, לחשוף ככה את
הנפש..."
"אבל ז'אנל, אני מבין בדיוק למה את מתכוונת. אני בדיוק כמוך.
זה נס, זה ממש נס שמצאנו אחד את השני. איתי את לא צריכה להעמיד
פנים. אני בדיוק כמוך."
"את גם מוסיקאי?", שואלת ז'אנל בפליאה.
"לא, לא, מה פתאום. אבל גם אני, את יודעת, משם..."
"מאיפה?"
"מהמערכת שכאן קוראים לה אלפא קנטאורי.", בובי מחייך - איזו
הקלה לומר את המילים האלה בקול. לומר למישהו שמבין, למישהו
משם, למישהו שמכיר את השמשות הכפולות, את הלילה הארוך, את המסע
המצמית דרך הריק והחושך...
"מאיפה?", ז'אנל שואלת שוב, ועל פניה משורטטת ספק פליאה ספק
בהלה.
"מאלפא קנטאורי... את יודעת, מהפלנטה שלנו - שנה אחת סביב השמש
הצהובה, שנה אחת סביב שמש הארגמן. כמו בשיר הזה, שלימדו אותנו
כשהיינו ילדים."
עיניו מתחננות להיענות מאלו של ז'אנל, אבל מוצאות שם רק
השתוממות.
"השיר הזה שאני מדקלמת?"
"כן. שיר הלילה הארוך..."
"אני לא... זה שיר שהשותפה שלי נתנה לי. היא סיפרה לי שבעיירה
שהיא באה ממנה היה לה פעם מחזר שכתב לה שירים מוזרים... היא
הציעה לי להשתמש בהם ביצירה שלי..."
בובי ממשיך לנעוץ בה את מבטו, אבל הוא חש איך הכל נשמט ממנו,
כל דבר שיאמר רק ירחיק אותה ממנו.
"אוי, לא," אומרת ז'אנל: "עכשיו אני מבינה - אתה בובי המשוגע
מהסיפורים של מדיסון... איזה צירוף מקרים..."
"אני לא... אני רק... אני התבדחתי..."
אבל ז'אנל לא נראית מבוהלת כלל ועיקר. למעשה, כשהיא מספיקה
לצחוק, היא לוקחת את בובי בשתי ידיה, ומצמידה אותו אליה: "נשק
אותי, ספייס בוי."

לעת ערב הם מתעוררים, והולכים לאכול קרפ בטי-קוז שברחוב
שש-עשרה, בין מישן וגאררו. בובי אוכל קרפ עם גבינה ונקניק,
וז'אנל קרפ עם פטריות מוקרמות.
"אז זה לא מפריע לך שאני, כאילו, לא ממש מכאן", שואל בובי.
"בובי יקירי," אומרת ז'אנל: "אם אתה חייב לדעת, אז האמת היא
שאנחנו צירוף מקרים הרבה יותר מפתיע ממה שאתה חושב. גם אני
הגעתי לכאן מכוכב אחר."
"את צוחקת עלי?"
"לא, לא, שבועת צופים." ז'אנל מרימה את ידה הימנית ומכופפת את
האגודל והזרת זה אל זו. "כלומר, לא אני ממש, אבל ההורים שלי,
הגיעו במקור מהמערכת שכאן קוראים לה בטא גלקטוז. לפי הסיפורים
שלהם זה לא מקום מתוחכם כמו כוכב הבית שלך, יש שם רק שמש אחת
וירח אחד, אבל זה מאיפה שאנחנו."
"את רצינית? איזה צירוף מקרים מדהים!"
"נו, אתה יודע מה אומרים..."
"כן, כן, אני יודע."

נכתב לסדנה ה-60.
בטא גלקטוז - Beta Galactose, סוכר שהתרכובת שלו עם גלוקוז
יוצרת לקטוז.