כשראה אותה לראשונה, פער פיו בתדהמה: בגשם השוטף היא נצבה בגו
זקוף, במעיל פונצ'ו ארוך חלק לבן בלתי רכוס, בכובע משוך מעבר
לראשה, מגפיים לבנות גבוהות כשהמכנסיים תחובות בתוכן. זרועותיה
היו משורבבות בניצב לגופה ברכיה כפופות כשהיא מקפצת. רק אז
הבחין ששערה שחור וארוך כאשר אהב.
הניגוד בין האישה הגאה והתנועה המגוחכת שעשתה גרמו לו רצון
להסתלק משם, אך במקום זאת הוא נגש אליה.
-השלום לך, נסיכת השלג!
היא פרצה בצחוק.
-שלום, גם שלום ללבן בן בתואל.
רק אז הבין שהיא מתבדחת.

הם ישבו לשתות קפה, הוא כל העת היה שואל את עצמו אם הוא מתאהב.
השאלה הראשונה האמיתית שהרשה לעצמו לשאול אותה היתה:
מה הסוד שלך?
אבל הוא גם לא ציפה לתשובה, בתל אביב לכל  אחד יש סוד, ואן, לא
יצאה מהכלל.
הם בילו יחד את כל הבוקר, לא שאל אותה למעשיה, והדבר היחיד
האישי שספרה היה שגרה ביפו.
הוא מצידו סיפור לה על עצמו כבר בהתחלה; הוא גר לבד בדירה
שבחצר יש גן ילדים, הוא אמן.
לפני שנפרדו בשלום, הציעה שתבוא לביתו בעוד מספר ימים, שם
תעניק לו שיעור יוגה.
הוא כמובן הסכים.
רק כשהיה לבד שם לבו שלא סיפרה לו דבר על מצבה האישי.

זו בחורה שמחליטה ושוכבת, הבין פתאום בחדרו מה משך אותו בה,
היא לא צריכה משחק חיזורים או שתית אלכוהול. הכל ברור לה
ויציב.

אחרי ימים אחדים נפגשו, כמוסכם, בזמן שהדגימה לו בשיעור היוגה
את ברכת השמש חש מאושר: היא השמש.

אחרי השיעור הסירו בגדיהם ונכנסו למיטה, ובשעה שהיה בתוכה שמע
רק זאת:
אן? אן? אן?
בזמן שהלכה להתקלח, הסתכל בתעודת הזהות שבכיסה, ואז שמע אותה
אומרת משם:
אני נשואה.

הוא יצא לגן הילדים השומם עירום בגשם, רכן באותה תנוחה בה ראה
אותה לראשונה, וקרא בקול:
אן אני בא...?

-...מבטיה, שמע פתאום את  קולה  מלא  החיים, בוא לכאן מאמי.