שוב אני מכניסה את עצמי לשמחת שווא.
שוב מצפה לדבר מה.
שוב מחייכת שהכל טוב.
והאופטימיות שבי הולכת וגדלה.

מחכה ומחכה, ושמחה בלי סיבה.
יודעת בתת מודע, שום דבר לא יקרה.
ושוב הכנסתי את עצמי למצב שאני שונאת.

ואנשים סביבי חושבים שהכל טוב.
מעודדים ומדברים על הכל.
לא חושבים שמשהו לא בסדר,
בזה שיש לי שוב אופטימיות יתר.

ובסוף מי מתאכזב אם לא אני,
כי ציפיתי כל כך, וחשבתי שזה יקרה.
וכמו בכל פעם שהאופטימיות מתגברת,
אני בסוף נפגעת, וכואב לי.

ואני לא מאשימה אף אחד בזה שאני שמחה,
כי אני סך הכל בנאדם שיש לו קארמה דפוקה.
אבל כשיש פסימיות גדולה, כולם נרתמים לעזרה.
כולם מנסים לעזור, וכבר לא מדברים על הכל.

מדברים על מה שחשוב, על שמחת חיים.
אבל זה הדבר שדפק אותי בהתחלה,
אז למה לדבר על דבר כל כך רע?