הלילה אני אארח חופש בכורסא בסלון.
אני אכין מגש עם תה וחלב בשבילי, ואושיט לו
את ידי השמאלית, שיכסוס עד תום את ציפורניי.
אני אפטפט איתו כאילו אנחנו מכירים, אשאל מה הדבר הבא שהוא
מתכנן לרוקן בתוכי, ומאיזה כיוון. אולי אוכל להשאר מאוזנת.
הוא יגלגל עיניים ויחייך. לחופש יש חיוך דק דק כמו סכין יפנית
מעוקלת, והוא כולו ברק מתכתי מושחז ועיניים צהובות כשל חתול
שמן. הצחוק שלו פראי כמו המרחבים הזרועים הפורחים בשערו, מתבדר
ברוח תמידית שהוא מכה גם בי.
רק החיוך שלו ואני
בחושך.
אני לחוצה ודרוכה
לקראת
תשובה מפולפלת
הוא שובה אותי לאט לאט, בפירורים
דג את נפשי מתוך עיניי כאילו היו הן תאי כלא קרים ומחניקים
בעוד אני נאנקת בבעתה, תופסת באצבעות מדממות
בסורגים. |
