סיגל ישבה בישיבה פסוקה על השולחן - ספק רמיזה, ספק חוסר תשומת
לב. היא בהתה באוויר וכססה אצבעותיה. גיל ישב מולה, במרחק 5
מטרים, בוהה. הוא הצטער שהחצאית שלה הייתה ארוכה ורחבה וחסמה
לעיניו כל גישה לתחתוניה הורודים.
"בוא ניסע מחר לכינרת", סיגל קפצה מהשולחן תוך כדי הכרזה.
"מה? מה קשור עכשיו כנרת?" תמה גיל. סיגל השיבה לו "אז זהו שזה
לא קשור. בוא ניזרק על החוף ונשתזף בלי בושה!"
"טוב, אם זה מה שבא לך" פלט גיל תוך כדי אנחה כבדה. כבר מזמן
שהם לא בילו "זמן איכות" יחד. החתונה, ירח הדבש והעבודה החדשה
העמיסו עליו יותר מדי מטען רגשי ופיזי בזמן האחרון. "אני באמת
צריך לנקות את הראש", חשב, "יהיה נחמד להיזרק ככה לסופשבוע"
אמר.
"סבבה, אז מחר ב10 אנחנו על הכביש!"

בערב סיגל נרדמה מול הטלוויזיה וגיל הרים אותה למיטה וחזר
לסלון לזפזפ בין הערוצים. הוא נחת על איזה שידור חוזר של משחק
כדורסל של מכבי ת"א לפני הפיינל פור ב2004. הוא התרווח על הספה
ובהה במסך. על קריירת הכדורסל המובטחת שלו הוא ויתר בשביל
אהבתו הראשונה, רוני. הוא הכחיש והכחיש ואמר שזה לא מעניין
אותו, אבל הוא בפנים וכך גם כולם ידעו שזה בגללה. רוני יכלה
לסובב אותו על האצבע הקטנה שלה והטיח אותו בקיר 20 פעם מבלי
שישים לב. הוא היה תמים ומאוהב. סיפור אהבה שכזה של סוף
תיכון-צבא. שנתיים הם יצאו יחד. ואז היא הנחיתה עליו את המכה.
"אתה יודע שאני אוהבת אותך, אבל שום דבר לא מסתדר לי כאן.
הבגרות, הצבא - שום דבר לא סיימתי. אני עפה לקנדה, לאבא שלי
בסוף החודש". הוא זוכר את השוק שהכה בו ואת הרגשת הדחייה
העצומה שהוא חש עד עכשיו, ושוב זה מכה בו בכל הכח. ופתאום הוא
כבר לא חייל בן 20, אלא גבר בן 29, נשוי.

סיגל התעוררה לשירותים, גיל לא לידה. בטח שוב רואה כדורסל עד
השעות הקטנות של הלילה. היא גילתה רק מאחותו שהוא פספס קריירה
בכדורסל והיא אף פעם לא העזה לשאול למה מה ומי. היא הלכה
לשירותים, מנערת את היד שנרדמה.
גיל לא בסלון. היא התחילה לחפש אותו בבית. הוא יצא. זה אף פעם
לא קרה קודם. גם כשגרו יחד לפני הנישואים הוא תמיד אמר לה אם
הולך ולאן. או לפחות משאיר פתק. היא חייגה לסלולארי שלו - היא
שמעה את הצלצול מהמטבח - הוא לא לקח אותו. היא בקדה בארון
המפתחות - מפתחות האוטו לא שם. היא הציצה מהחלון - האוטו לא
בחנייה. "טוב" חשבה לעצמה, "הוא בטח נסע להכין לי את אחת
ההפתעות הרומנטיות שלו לנסיעה מחר." הוא תמיד היה מפתיע אותה
בשירים, פרחים ומתנות. אפילו אחרי 3 שנים של קשר, אפילו
חודשיים אחרי החתונה. היא נרגעה וחזרה לישון.

גיל דהר בכביש המהיר על 120. הדרך מת"א לבית הוריו בירושלים
תמיד הרגיעה אותו. הכביש, הנוף שלא נראה בשעה זו שלך הלילה,
תמיד השפיעו עליו לטובה. הוא הגיע לשכונת בית הכרם, השכונה שבה
גדל והוריו עדיין שם. הוא הלך לגן השעשועים החדש והיפה שבנו.
פעם הגן הרחב היה חורבות ואדמה. הקימו שם 2 נדנדות כשהיה בן 5.
והם תמיד היו עומדים בתורות כדי לעלות עליהן. הוא עלה על נדנדה
אדומה עם מושב מעץ. היה לו טיפה צפוף, אבל הוא בכל זאת התנדנד
עליה. הוא חשב על רוני. אחרי הדייט הראשון שלהם, טיפה אחרי
שמלאו לו 18 וטיפה לפני שמלאו לה 18, הם באו לגן שעשועים שהיה
פה לפני וישבו על הדשא. הוא רצה לנשק אותה ולמרות שכבר היה לו
ניסיון בתחום, איתה הוא התבייש. רק אחרי שבועיים הוא נישק
אותה. הוא נדנד אותה על הנדנדה אחרי שחזרו מסרט, אח"כ הפסיק את
הנדנוד, תפס אותה במותניה ונישק אותה. הוא הרגיש איך ליבו
מתמוסס בקרבו רק מלחשוב על הנשיקה הזו.
"עשר שנים, קיבינימט!" הוא רטן בקול. "עשר שנים ושום דבר לא
השתנה. אני עדיין השפוט שלה". הוא ידע את זה וקיבל את זה. הוא
ידע שרק אם תחזור ותקרא לו, הוא ירוץ אחריה כמו כלבלב רעב.

8 בבוקר, השעון המעורר של סיגל צלצל. היא התעוררה וגילתה שהיא
ישנה באלכסון. היא רצה לסלון לבדוק אם גיל חזר, והנה, הוא שם
ישן, זרוק על הספה. "הוא בטח לא רצה להעיר אותי" חשבה, "חמוד
שלי, החמוד שלי, לגמרי שלי". היא התכופפה לעברו כדי לתת לו
נשיקה וגילתה שהוא מדיף מאלכוהול וסיגריות. היא הייתה מבולבלת.
אבל הוא נגמל מסיגריות לפני שנתיים! ולא עישן אף סיגריה מאז!
גיל התעורר, הסתכל עליה בוהה באוויר ואמר- "נו!אז מתי יוצאים
ממי?". סיגל החליטה לחכות עם הבירורים עד לאחר הסופ"ש שלהם.
הם התארגנו, היא הכינה סנדוויצ'ים ושתייה, הם התלבשו ויצאו
לדרך, ב-10, בלי איחורים. הם הגיעו לכינרת והחופים היו מלאים
בבני נוער. "אוף" רטנה סיגל, "שכחנו שעכשיו קיץ וכל הילדודס
עושים פה סופ"שים".
"לא נורא ממי" הוא הרגיע אותה, "אנחנו נראה להם איך באמת עושים
חיים". סיגל חייכה ונתנה לו נשיקה. היא שנאה בני נוער - הם
צעקנים, חוצפנים ובני נוער- שילוב קטלני. אבל גיל הרגיע אותה
והיא ידעה שהכל יהיה בסדר.

הם התמקמו בחוף, גיל הקים את האוהל וסיגל בלי היסוס הורידה את
הבגדים עד הבגד ים וקפצה למים. "הכנרת הזאת!" היא חשבה לעצמה,
"כמה זכרונות! הנשיקה הראשונה, הפעם הראשונה, הכל". לסיגל היה
סיפור אהבה ארוך עם הכינרת, היא גדלה בחיפה, והחבר הראשון שלה
היה טבריאני. הוא היה פריק של טבע והכיר כל סלע וסלע בצפון.
בפעם הראשונה שלה, הם נסעו לצפון, היה לו רכב. הוא היה בן 18
והיא רק בת 16. הם עשו כמה מסלולים קצרים בגליל העליון ובגולן
והוא הראה לה כמה מקומות שנעלמים מעינם של אנשים שלא מהסביבה.
אח"כ הם באו לכינרת, לחוף הזה ממש - "חוף דור". יונתן קראו לו.
הוא היה מקסים. הוא הקים אוהל, ממש כמו גיל עכשיו. אבל במקום
לקפוץ למים, היא קפצה ישר לשק השינה. היה מאוחר, כמעט 2 בלילה
והאנשים הכי קרובים היו באוהל שנמצא במרחק של כחצי קילומטר
מהם. ואז היא החליטה שזהו, היא מוכנה.

פתאום סיגל הרגישה שמישהו קופץ עליה וקפצה בצעקה. "מה קרה
מותק? זה רק אני!" הרגיע אותה גיל. הוא קטע את קו המחשבה שלה
ואת ההתמוגגות על הזכרונות. סיגל התבלבלה, הסתכלה עליו ונישקה
אותו. הוא עטף אותה בידיו. לרגע היא הרגישה חסרת ביטחון. אחרי
הכל היא כבר בת 27 והגוף שלה רחוק מלהיות אותו גוף שהיה לה
בגיל 16. היא הסתובבה אל גיל ולא האמינה למזל שלה, גבר שקיבל
אותה על כל מגרעותיה ועל כל הבלאגן בו הייתה שרויה מבחינה
הנפשית. ואפילו לא דרש לדעת מה קרה. פשוט ככה, קיבל אותה. היא
לא חשבה על לספר לו הכל. היא חשבה על זה, אבל סילקה את המחשבה
הזאת מראשה. היא ידעה שאסור לה.

גיל הסתכל על סיגל, הוא חייך. המחשבות על רוני עפו מראשו. לא
עפו - פשוט עברו לחלקו האחורי והחשוך. "מה דעתך על ארוחה
נורמלית?" הוא שאל.
"מה, אתה לא אוהב את הסנדביצ'ים?" שאלה סיגל בקול מתחנן. היא
ידעה שכריכים עם גבינה צהובה ופסטרמות הם לא להיט, אבל סתם
התחשק לה לקבל מחמאות והתנצלויות.
גיל צחק. "אנחנו כבר לא בני נוער, אני יכול להרשות לעצמי ארוחה
נורמלית!".
סיגל הסכימה והם קיפלו את עצמם לאיזו מסעדה.



המשך יבוא.... (אני מקווה)