אינסומיה
שכבתי על הגב עם ידיי מוטלות לצדדי. הרגשתי איך עיניי נעשות
אדומות רק מחוסר השינה. העפתי מבט בשעון,2:32. אומרים שכשאי
אפשר לראות החושים האחרים מתחדדים. בלי לראות כלום יכולתי
להריח שהחתול שלי מת. לשמוע שהשכנים עומדים להתגרש כי הבעל מכה
אותה. שמעתי את השכנה מלמעלה, תמי, מזדיינת עם החבר שלה. ארם
או משהו כזה. רציתי אותה כבר הרבה זמן אבל היא לא שמה עליי.
באותו רגע ממש לא היה אכפת לי ואפילו לא קיבלתי זיקפה מצעקות
ה"הו כן. כן" שלה שבדרך כלל גירו אותי מאוד. כל מה שרציתי היה
לסגור את העיניים ולקום בבוקר. קיוויתי שהשמש תזרח מבעד
לתריסים ותאיר על גופתו של החתול שלי שמת סוף סוף. מעולם לא
רציתי אותו. הבן זונה פעם נכנס אליי הביתה ופשוט לא היה לי לב
לזרוק אותו לרחוב. התחלתי להזיע מהמחנק בדירה. אני מנסה להתעלם
מהריח והרעש בדירה הזולה שלי. אבל אין זה הולך. אני לא יודע מה
אני אמור לראות אבל אני יודע שאני מרגיש סחרחורת. אני שוכב על
הגב ונלחם ברצון לקום. להתקשר למישהו סתם כדי שאני לא אהיה
היחיד שלא ישן, לזרוק את הגופה של החתול שלי לתחנת האמבולנסים
מעבר לכביש, ללכת לבית של תמי להוריד את ארם מכות ולהיות איתה
אפילו אם היא לא רוצה. המחשבה על תמי הצליחה לבסוף להרגיע אותי
אבל ידעתי שאני חייב להיות איתה, וזה נתן לי הרגשה קשה של אי
נוחות.
בזמן שחשבתי על תמי הרגשתי משוחרר וכשפתחתי את עיני כבר היה
בוקר. לקחתי שק זבל ענקי ומצאתי את הגופה של החתול ושמתי בו.
הרגשתי קצת רע שבשנתיים שהוא אצלי לא פיתחתי רגשות כלפיו.
כשיצאתי לזרוק את השקית ראיתי במסדרון את תמי. היא הייתה יפה
הבוקר יותר מתמיד. יפה כמו שרק היא יכולה להיות. למרות שהיא
לבשה רק חולצת פוטבול ישנה ונעלי בית, והייתה בלי איפור .
עדיין הרגשתי שאני רוצה אותה בדיוק כמו שהיא. כשחזרתי התקשרתי
לניר וקבענו שהיום אני מסיע אותנו לעבודה. כל היום בעבודה
חשבתי רק על איך אני אעביר את הלילה. איך אני אסבול את אותן 6
שעות גיהנומיות של חושך בהן אני אמור לישון.

שכבתי על הגב עם ידיי מוטלות לצדדי. הרגשתי את עיניי נעשות
אדומות יותר מחוסר השינה. העפתי מבט בשעון,2:34. הרגשתי רע. רע
כמו שמעולם לא הרגשתי. הרגשתי חום ובחילה. הרגשתי איך החומצות
בקיבה שלי מעכלות אותה מבפנים. אבל הכי חשוב הרגשתי את הרצון
להיות עם תמי. לא יכולתי להלחם בו, אבל גם לא לעשות משהו
לגביו. הייתי חסר אונים, עבד לייצר והמוסר שלי. ידעתי שאחד מהם
ינצח בסופו של דבר, אבל לא ידעתי מי, או מתי. במחשבות אלא
נרדמתי לבסוף רק בשביל שעה של שינה. כשלבסוף הגיע הבוקר לא
יכולתי לקום כמעט. התקשרתי לניר ולעבודה כדי להודיע שאני לא
אגיע. ולקחתי מונית לעיר.
בעיר נכנסתי לחנות הנשק היחידה בה ידעתי שהבעלים ימכור לי אקדח
גם אם אין לי רשיון. אבל אני אצטרך לשלם פי 2 יותר. קניתי אקדח
"נשר המדבר" 45. והלכתי הביתה. כשחזרתי, בכניסה לבניין, ישבו
ארם ותמי והיו עסוקים בעבודת לשון אינטנסיבית. הרגשתי זעם
רצחני וכמעט הושטתי את ידי לאקדח. אבל השתלטתי על עצמי ועליתי
הביתה.

שכבתי על הגב עם ידיי מוטלות לצדדי. הרגשתי את עיניי נעשות
אדומות יותר מחוסר השינה. העפתי מבט בשעון,2:37. המוח שלי היה
חסר מיקוד. הרגשתי את גופי מתנוון ושוב שמעתי את צעקות ההנאה
של תמי. כל צעקה ואנחה עברה דרכי כמו כידון. היה לי כואב ורק
קיוויתי שמשהו יגרום לצעקות להפסיק. כל דבר. רק כדי שתמי לא
תצעק ממישהו אחר. בשניה הזאת הוכרע הקרב בראשי. לקחתי את בגדיי
והתלבשתי. לקחתי את האקדח שלי. ויצאתי מה דירה.
מחשבות רבות עברו בראשי בזמן שעליתי במדרגות וכל מדרגה מה-10
רק הביאה מחשבות חדשות.
לבסוף כשהגעתי לדלת ביתה של תמי. הושטתי את יד ימין לאקדח.
ודפקתי על הדלת ביד שמאל. שמעתי צעדים והתרחשות. וראיתי את ארם
בחלוק כשהוא פתח את הדלת. שלפתי את האקדח והוא,גבר בגובה 2.10
מטר ושרירי, נרתע אחורה. נכנסתי לדירה וסגרתי את הדלת. הולכתי
את ארם לחדר של תמי. היא הייתה ערומה על המיטה.  חיכיתי לרגע
הזה. ידעתי שהיא שלי. שארם לא ראוי למישהי כמוה.
וכמו שאמרתי. הקרב בראשי הוכרע,המוסר ניצח. לקחתי את האקדח
הורדתי את הנצרה. ויריתי לאויבי המושבע ישר בחזה. נפלתי
לאדמה.

הייתי מוטל שם, ידי לצידי גופי. העפתי מבט בשעון של תמי, 2:45.
העפתי מבט בתמי. ויכולתי להרגיש את המוות. להרגיש איך הדם לא
זורם. להרגיש את הכדור לפוצץ דרכו ישירות אל מעבר לראה השמאלית
והלב שלי. שמעתי אמבולנס. ונרדמתי. קיבלתי שינה אמיתית ונצחית.