עישנתי שלוש סיגריות אחת אחר השניה ברצף, ממש כמו ב-17.7 לפני
קצת יותר משנה.
רק שעכשיו הכל היה שונה.
הרקע כבר לא היה אותו רקע, לא היו סביבי הרבה עצים, וחושך וריח
של מדורות כבויות למחצה, האנשים התחלפו, לא היו לי מאבטחים כמה
מטרים לידי שיצילו אותי ויביאו לי אש, החניכים לא ישנו לידי
במין שקט מעיק כזה.
לא היה לי קר.
ההתרגשות הזאת של משהו שאני כל כך רוצה והוא כל כך קרוב אבל
אסור התחלפה בהתרגשות עצובה, של משהו שעבר כבר.
ו... הייתה לי אש.
ישבתי במרפסת וניסיתי בכח להחזיר את עצמי ליער ההוא, שניה לפני
שהתעוררת. (מה היה קורה אם... לא היית מתעורר...?)
שלושת סיגריות האלו, אחת אחרי השניה, החזירו אותי להתחלה. איך
שהיא היתה מרגשת וקסומה. ממש כמו שכל התחלה אמורה להיות.
קשר אסור, אפוף במסתורין וסנקציות וביקורות חברתיות, מעריצות,
דוחות, מזלזלות בעיקר.
ואיך כל כך הרבה פעמים אחרי זה עדיין חלמתי שאני נמצאת ליד
כולם והשם שלי עולה בכזאת זילות, מהמוראל, או מסתם שיחות שפשוט
חייבות להתקיים.
פתאום גיליתי בפחד מטורף שהמדורה שלנו כנראה נכבתה, כנראה
שלמרות הכל כן הייתה רוח.
ושאם פעם להיות איתך היה כמו לשבת על הכורסא בחורף, ולהתכסות
בשמיכת פליז כבר לא כל כך רלוונטי. להיות איתך זה אולי געגועים
עצומים וכאב וסיפוק שאי אפשר לממש אותו, ואפילו לא להיות איתך,
זה כמו להישאר תקועה מתנדנדת מצד לצד, לבד.
אתה אוהב אותי גם כשאני לבושה? תוכל לענות ביום מן הימים
למישהי אחרת. ואני, אשאל את זה עוד כל כך הרבה פעמים, כל כך
הרבה אנשים.
ניסיתי, אולי אפילו ניסינו לשחוט את כל הפרות הקדושות שלנו,
די בהצלחה, ואפילו אנחנו הפכנו למעין פרה קדושה כזאת.
האמת שלי, מה שנכון לגביי פתאום נסגר, בטריקת דלת חזקה. יכול
להיות שזה לא נועד להיות אמיתי בשבילי.
חרדת הנטישה הזאת שכל כך הפחידה אותי התפרצה אלי ולמרות
שניסיתי להכין את עצמי, כמו שמתכוננים לפני מלחמה, היא היתה
חזקה, מפתיעה וכואבת. אף אחד לא יכול להסתיר את הכאב שנוטשים
אותו. אפילו אם זה משהו שהיה צריך לקרות. (ככה אתה מרגיש).
היתה הרבה שתיקה בזמן האחרון, לילות לבנים שלי, על המזרון
בטבריה, המזרון שהמלצת לי לזרוק אחרי שהקאתי עליו, כל כך חסרת
אונים.
כשאני מנסה להסתכל על כל אותן נשיקות נעימות מלאות תשוקה,
חיוכים מאירים, אני פתאום מפחדת שיש לי כח על טבעי, אולי לנבא
את העתיד. כי בסך הכל בסופו של דבר, כל זה היה רק מעטפת של
כל הפערים שבחיים לא נצליח לגשר עליהם.

ולחשוב שמשהו שהיה כל כך חשוב לי, כל כך הרבה זמן, הדבר היחיד
כמעט (חוץ ממך) שהעסיק אותי. הדבר שהייתי מוכנה להתרחק מהבית
ולהתחיל מחדש בשבילו, הדבר הזוהר והנכסף הזה שאני נמצאת בו
עכשיו, דווקא אותו דבר גרם לזה להיות הסוף.
מצחיק לחשוב שב-11.9 התחלתי משהו חדש, ובעצם בלי לדעת בדיוק
סיימתי את הדבר שהיה החיים שלי.
בדיוק כמו לפני ארבע שנים.
בכתה ט', ב-11.9 כששמענו שמסוקים פגעו בתאומים והיה הרבה מוות,
וכאב ודאגה.
ביקשתי מכל המורות להשאיר את הפלאפון שלי פתוח, רק למקרה
שמורתי תתקשר אליי מניו-יורק. כי היא לא ענתה, ונורא פחדתי.
במקרה זה יהיה גם התאריך בו אני אתגייס באמת, ה-11.9.2006
ואלבש את המדים המאיימים האלה, ואקבל זריקה שכולם כל כך מפחדים
ממנה.
אותו תאריך מקולל, שקורים בו כל כך הרבה דברים...

וכל זה..., מעטפת.
של כל הפערים שבחיים לא נצליח לגשר עליהם.

(אני שונאת שמוותרים. אני מוותרת יותר מדי בתקופה האחרונה,
באמת שלא רציתי לוותר על זה).