בכל הסרטים שעשו על חוצנים הדבר שהכי בלט בהם היה הכיעור שלהם
לעומת היופי שלנו, בני האדם.
טוב, אני חייב להודות, אני בן-אדם ממש מכוער. אפילו אמא שלי,
שלפי מה ששמעתי על אמהות אחרות הן תמיד טוענות שהילד שלהן הכי
יפה בעולם, אמרה לי לא פעם, שהיא לא מבינה איך קוף כמוני גדל
אצלה ברחם.
משפטים כגון זה, שבאו מפיה של אימי מולידתי, די ערערו את
הבסיס הקיומי שלי.

את דנה פגשתי בהרצאה על משולשים וההשלכות שלהם על חיינו.
אני הייתי המצטיין בקורס הזה, ודנה ניגשה אלי אחרי ההרצאה,
ושאלה האם אוכל להבהיר לה כמה דברים.
הנשימה שלי נעתקה לרגע. נשים כמו דנה לא ניגשות למכוערים כמוני
ומבקשות עזרה. את זה הסבירו לנו בהרצאה על היופי הפנימי
וההתנגשות הבילתי נמנעת שלו עם הכיעור החיצוני, או אם תירצו
תורת הקנקנים.
גם ללא ההרצאה הזאת החיים לימדו אותי את השיעור הזה חזור
ולמד. הבעת הסלידה שלבשו פניה של דקלה כשהצעתי לה לשתות איתי
קפה עדיין חרוטה עמוק בזכרוני. היו גם סמדר, אורטל, לבנת,
וחיה, נשים שנראו שונה, אבל הבעת הגועל שהפנים שלהן לבשו
כשניגשתי אליהן, היתה דומה.

דנה היתה מסוג הנשים שכשאתה רואה אותן עולות למטוס אתה נועץ
בהן עיניים בזמן שהן מתקדמות לכיוון שלך, תוך כדי אתה מתפלל
במרץ לבורא עולם שיעשה שהיא תשב לידך, ואז נופלות לך קצת
הזוויות כשהיא עוברת אותך, והעצב הופך תהומי כשבסוף מתיישב
לידך החרדי המיוזע.
עד לרגע שדנה ניגשה אלי, ממש שנאתי את החיים שלי. הרגשתי כמו
ניצב בסרט שכתבו בשבילי זרים. סרט ארוך. כמו הדרמות האלו
בקולנוע שלא נגמרות, וכל מה שאתה זוכר מהן בסיומן זה איך בערך
באמצע הסרט התחיל להתייבש לך התחת, ועכשיו לא בא לך לשבת שבוע.
החברה שלך מחייכת אליך כשיוצאים ממנו, היא יודעת שסבלת. אתה רק
לא יודע אם זאת שמחה לאיד, שסבלת בגללה, או הערכה כנה, שסבלת
בשבילה.
העיניים שלה גם לחות קצת. אתה לא בטוח אם היא מקוננת על התחת
הכואב שלך, או בגלל שבסוף ההוא חזר אל ההיא. בטח השני.
לא יודע מה יותר קל להחליף תחת או להחליף חברה.

כל זה גרם לי לחשוב שדנה היא בטח איזה חוצנית, ושמתחת לחזות
היפה שלה מסתתרת המלכה מהנוסע השמיני, ואולי בלילה הראשון שלנו
יחד, היא תמצוץ לי את כל הבפנים היפה שלי ותשאיר בחוץ מכוער
ומרוקן מתוכן.
האמת, זה בכלל לא היה אכפת לי. כל מה שהיה אכפת לי באותו הרגע
זה להראות עם דנה בציבור. רציתי להיות אחד מאלו שתמיד מצביעים
עליו ברחוב ומתפלאים איך מכוער כזה השיג כזאת דנה.
ולעזאזל כל היתר.

היום, עשר שנים אחרי, אנחנו נשואים, אני עדיין מכוער ודנה שלי
עדיין מצטמררת בסרטים, בכל פעם שחוצן מקפד את חייו.
אני לפעמים פוזל לכיוון של דנה כשהיא לא שמה לב, לראות אם היא
לא משתנה למלכה ההיא.
תמיד טוב להיות מוכן כשיגיע הזמן לרוץ.