הוא התחיל לשמוע אותם עוד פעם. זה לא היה חדש בכלל, הוא שמע את
ה"רעשים" מאז שהוא זכר את עצמו. לפעמים הם היו קולות של אנשים
שהכיר, קוראים בשמו בדרך כלל. תמיד הרגיש בנוח עם אותם קולות.
הוא לא ידע למה, הוא פשוט חש שאין שום דבר מזיק בצלילים ששמע,
למרות שבשלב מסויים גילה שרק הוא שומע אותם. לא רק זאת שלא
הרגיש באי נוחות עם רעשי הרקע הפרטיים שלו, לפעמים הוא הרגיש
אפילו רוגע, כאילו היתה זו יישות שמשגיחה עליו.
אבל בזמן האחרון זה השתנה. הוא התחיל לחוש שלא בנוח עם הקולות
האלה. הוא ידע תמיד שהם רק בראשו, אבל הידיעה הזו לא גרמה להם
להשמע פחות מציאותיים. בנוסף לזה אופי הקולות השתנה, הפך להיות
קר יותר, מרוחק יותר ובדרך תת הכרתית, גם מטריד הרבה יותר.
הוא ניסה לשכנע את עצמו תמיד שהקולות האלה הם רק הדמיון שלו.
הוא הצליח רק למחצה. הוא חשב פעם אחת שהוא סכיזופרן אבל פסל את
האפשרות הזו כי קרא שסכיזופרנים לא מודעים לקולות שהם שומעים.
והוא היה מודע, הוא היה מודע מאוד. הם קראו לו או הדריכו אותו
או אולי אפילו הזהירו אותו ממשהו. לפעמים אלה היו אפילו סתם
צלילים מכניים.

הוא ישב לבד במשרד. הוא התחיל לשמוע רעש שלא הצליח לזהות.
בהתחלה חשב שאחד מאותם הרעשים ה"רגילים", אלו ששייכים לציבור,
אבל לאט לאט הוא התחיל לפקפק בזה. הוא לא הצליח לסווג את הרעש
אם הוא שומע אותו דרך אוזניו או בתוך ראשו. הוא הצליח לזהות את
הצליל, זו הייתה ציפור. הוא לא הצליח לזהות את סוג הציפור. עוד
קולות בודדים של ציפורים התחילו להשמע. הוא רצה לצאת החוצה
ולבדוק אילו ציפורים אלו, אבל ידע שאם הוא ייצא לא ייראה כלום,
אלו היו אותם רעשים. אולם אל קולות הציפורים הבדודות הצטרפו
בפתאומיות עוד ציפורים רבות ("יכול להיות שאלו עורבים" חשב).
הצליל של מקהלה זו היה כה חזק וברור כך שהחליט שאלו חייבות
להיות ציפורים אמיתיות. הוא מעולם לא שמע את הרעשים בצורה כל
כך ברורה. אולם כשיצא החוצה והסתכל אל השמיים למקום שממנו
כביכול נשמעו הצלילים לא ראה שום יצור חי. הוא ניסה לעקוב אחרי
כיוון נדידת הקולות אבל עדיין לא ראה שום ציפור מכל סוג שהוא.
הוא החליט כבר שהיה עוד אחד מרעשיו למרות שהיה קצת שונה הפעם.
הרעש הזה היה הרבה יותר מוחשי.
   
הוא החליט לחזור למשרד כשרעשי הציפורים חזרו בעוצמה רבה יותר,
קולניים יותר והפעם נשמעו כאילו היה הוא במרכז הלהקה ולא
מתחתיה. הוא נפל על הארץ והתקפל בצורה עוברית. הוא רעד מפחד.
הוא הצליח לשמוע לחישה חלשה. כל מה שהצליח להבין ממנה היה את
שמו. הקולות נפסקו כמו שהתחילו, כלומר בהדרגה. הוא פחד. הוא
היה מוטרד בקשר לעתיד. הוא לא הבין שום דבר בבירור אבל חשב
שהבין לראשונה את הקולות האלו, אומנם רק באופן מופשט.
יום יבוא והוא גם יצליח לראות אותם. הוא לא ידע אם הוא מעוניין
בכך או לא.