הדברים שייכתבו בהמשך אינם ספרות. לא אייפה אותם ולא אתאר אותם
בצורה אמנותית. המילים שיצאו לי מתחת לאצבעות מגיעות מהגרון,
שם הן תקועות לי מאז שדיברתי איתה. נכון יותר - מאז שהיא דיברה
איתי. בעצם מאז שקיבלתי את השיחה שכל אחד מפחד לקבל, ובה נאמר
המשפט "אנחנו צריכים לדבר".
אני רוצה רק לומר שזה לא היה אמור לקרות.
לא הייתי אמור להתאהב בה.

שמה עדן, בחורה בגילי (עשרים), משרתת בצבא, גרה שבע דקות נסיעה
ממני וכרגע אני מנסה בלי הרבה הצלחה לבטא את הגוש בגרון שהיא
נתנה לי במתנה. לא הייתי מוכן. אחרי הכל, היינו אמורים לחגוג
שישה חודשים רק בשבוע הבא. לא הספקתי להביא לה כלום.

למען האמת, תכננו לנסוע יחד לצפון. בקתה מעץ, מיטה גדולה, כמה
נרות וג'קוזי עגול ענקי. מה עוד אפשר לבקש. חצי שנה של אושר
מגיעה לשיאה. עד הטלפון ה... צפוי הזה.
לא לומר שתכננתי או בכלל שציפיתי להיזרק ביום המסויים הזה, או
בשלב זה של החיים שלי. עד לא מזמן זכורות לי מחשבות שונות
לגמרי.
חודשיים אחרי שהתחלנו לצאת פגשתי מישהי ברכבת, בחורה מקסימה
ומאוד נאה. שקלתי במשך ימים במי לבחור. ברצינות גמורה חשבתי
לעזוב אותה. הדבר שהיה לי ברור הוא שבכל יחסים יש את מי שתלוי
בשני ואת השני שנהנה שתלויים בו ושהוא יכול לשחק עם זה בכל דרך
שירצה. הנחתי שמכיוון שחשבתי לזרוק אותה, כמובן שאני הוא הצד
הדומיננטי ושאני בטוח לחלוטין מתקיעת סכין בגב ברגע שאסתובב.

אז הסתובבתי. הסתובבתי וכרעתי על ברכיי ואמרתי לעצמי "תמיד
תוכל לזרוק אותה בשבוע הבא". כמובן, אידיוט. קשרתי את עיניי
ואת ידיי והלכתי אחריה לכל מקום. היא התרחקה ואני אחריה. כך
הובילה אותי במשך חודשים עד שהגענו למקום אליו הובילו כל
השלטים - אל הצד שלה במגרש. לפני ארבעה חודשים דיברתי עם חבר
טוב שלי ואמרתי את הדבר הבא - אם היא תעזוב אותי אני אצא באותו
יום לחגוג את השחרור שלי.
"אם אתה חושב ככה, למה אתה נשאר איתה?" שאלה לגיטימית לחלוטין,
עליה עניתי שאני מרגיש שעדיין לא מיציתי את הקשר, שיש לי עוד
מה להוציא ממנו. הערכתי את הזמן שיקח לי למצוץ כל מה שאפשר
מהזמן איתה לעוד חודשיים, כלומר שלא נשרוד יותר מארבעה חודשים
יחד.
ואז גיליתי את האוקיינוס. רחב ותוסס ומלא חיים. על פני השטח
המים נראים חמים ומזמינים, קוראים לך להשתכשך בקצף הרך שלהם.
כל עוד אתה מחזיק את הראש מעל המים אתה מחוץ לסכנה, אך ברגע
שאתה מכניס אותו לטבילה אתה מגלה עולם של אוצרות. תחילה כמה
דגים, צבעים זוהרים וקצת קסם, ומתחת ערימה של הבטחות. שקיעה
נוספת תמצא את ההרגשה שאתם חולקים לב אחד, את המגע הנעים על
העור שלך בבוקר, את הידיעה שאתה בטוח מכל צרה ואכזריות שהעולם
בחוץ מכיל.
וקול קורא מהמעמקים. שר את שירת הסירנה. אתה יודע שיש שם משהו,
ואתה יודע שהוא יהיה טוב. המים משכנעים אותך להמשיך, לטבוע.
אלא שאם תיקח את הצעד הנוסף הזה, לא יהיה לך מספיק אוויר בשביל
לחזור לפני המים.
כמה זמן תוכל להחזיק לפני שתשחרר את הנשימה הזאת? אותה נשימה
שלקחת לפני ארבעה חודשים, וסמכת עליה שתחזיק אותך בחיים עד
שתחזור. הסירנות קוראות לך ואתה נענה. עכשיו זה רק אתה והן.
שום דבר נוסף. אתה לבד לחלוטין, הרי את כל העולם שלמעלה זנחת
מזמן. עם הזמן נעלמים גם הזיכרונות. אתה שוכח את מגע החול תחת
רגליך. אתה שוכח איך ההרגשה לדבר עם בחורה ולהתאמץ להחזיק את
העיניים מעל קו החזה. אתה שוכח שהיה לך פעם עולם מחוץ למים,
והכללים בו היו שונים מאלה שאתה מכיר עכשיו. אין לך צורך בעולם
ההוא יותר. לא יותר. מעתה ועד עולם, זה רק אתה והסירנות. לעולם
לא ציפית, שהכחול הפלאי הזה יירק אותך החוצה.

אתה מתעורר, מטונף, על חוף מלא צדפים וזפת. אתה מביט קדימה
בעיניים מזוגגות, ואלה מסתנוורות מיד מהאור המעוור. האם זו
השמש?
מדוע היא מאירה עליי, חושפת לכל את העובדה שאני לבד? אתה מביט
בידיך ורגליך ואלה נראים זרים לחלוטין. למה משתמשים בחלקים
מוזרים אלה? לקום, ללכת? אבל לאן. מאחורי העיניים המכווצות
בפחד אין כלום. חלק כמו העור שלה ושחור כדם מורעל.

אני מוצא את עצמי עכשיו נעמד על רגליי, מביט סביב, מחפש רמז
וכיוון. מולי רק חול. אני לוקח את היד ומתחיל לצייר בחול. אני
מצייר את צלילי הים ואת זוהר הגלים, מולי נפרשות אוניות
שמציעות לקחת אותי שוב למעמקים, למקום ממנו לא אסחף לעולם
לחול, אך הסירנות שותקות.
הן לא מזמינות אותי יותר לבוא אליהן, לטעום משפתותיהן.
ומסביבי, דממה.