היתה פה אי הבנה.
אני יודע שהיתה.
היא הלכה ואני עוד פה. ומשהו כל כך מוזר.
כי זה ממש לא מה שהתכוונתי שיקרה.
זה היה אמור להיות אחרת.
היא היתה אמורה להיות עוד פה. לא ללכת.
השאלה היא מה היא לא הבינה.
השאלה היא מה אני לא הצלחתי להגיד.
ואיפה טעיתי.
ואיך מתקנים.
אוי ואבוי!!! איך מתקנים?
כי לחזור היא לא תחזור לבד.
ואני יודע שמה שאמרתי זה נכון.
ואלוהים עדי שכל מה שהיא אמרה זה נכון.
משהו טוב היה אמור לקרות.
דיברנו על זה.
כל השבת.
אבל היא הלכה.
רחוק.
אני לא הבנתי.
עכשיו אני כן.
קצת.
מבין.
אבל היא עדיין היתה צריכה להיות פה.
פה. קרוב קרוב.
על זה דיברנו.
ואיפה היא ואיפה אני.
איזה עוול עשיתי לה.
ופתאום היא מופיעה ואני לא מאמין שזו היא.
אבל זו לא. מישהי אחרת.
דומה לה בדיוק. אותו הקול. אותו הדיבור. אותם המילים.
אבל זו לא היא. זאתי כל כך רחוקה.
אני אומר שאני מתגעגע. והיא אומרת גם אני.
היא לא יודעת לומר רגש במילים.
למה אי אפשר לקחת חזרה מילים?
למה אי אפשר לבחור את מי שאוהבים?
נפרדים. והיא עומדת בתחנה ואני הולך.
הגב שלי כל כך קר אליה.
הולך.
הולך.
הולך.
שואל אם זה טוב, שואל אם זה נכון.
יודע שכן.
והולך.
אסאמאס היא שולחת.
מודה בטעות, את זה היא יודעת לעשות טוב.
להודות בטעויות, גם לא שלה.
והולך.
וממשיך לתהות.
ולהתגעגע.
וגם היא אולי.
עוד מודה בטעות, זו או אחרת.
הולך.
היא תחזור?
לא.
טוב, אולי כן.
אבל לא.
אולי בכל זאת?
לא.
כן?
אולי.