יד עיוורת נשלחה לחולצה שהייתה זרוקה על השטיח שליד השידה,
ושלפה ממנה קופסת סיגריות ומצית. שניות עברו ועשן סיגריה
הסתלסל לכיוון התקרה. עדה הצטנפה לידו, הניחה ראשה על חזהו
בעיניים עצומות, והיא בכלל במחוזות אחרים. חשה את ידו המלטפת
על שער ראשה.
ריחו המוכר של הסיגר, החזירם בבהלה למציאות. הם זינקו למצב
ישיבה על המיטה, כשהם מביטים באימה בדודי, היושב בכורסא
שבפינה, סיגר בין שיניו, מבט רצח בעיניו, ורובה גלילון דרוך
בידיו.
סרט חייה של עדה פילח את מוחה כחרב חדה בשברירי השנייה בה קלטה
מה קורה. ילדותה, הצבא, החיים עם דודי, סיוון, יותם, כולם טסו
בראשה, ואז זעקה בקול צווחני והיסטרי, דודי!
לו מישהו היה אומר לעדה או לדודי, חצי שנה לפני זה שכך יתגלגלו
הענינים, היו שניהם בוודאי צולבים אותו במבטים, צוחקים
ומגרשים אותו מהבית. אבל לחיים דינמיקה משלהם וכך יצא שבדיוק
חמישה חדשים לאחר שעברו לבית החדש מצאו עצמם במצב המביך
והנורא ביותר של חייהם.
באותו בוקר, לקח דודי את תיקו, הכניס את המירס לכיס חולצתו ,
נשק לעדה ושאל, מה התוכניות לאותו היום?. עדה השיבה, כי עד
השעה 11:30, תהיה בספריה , ואחר כך תלך לשמע הרצאה של פרופסור
אורח מחו"ל, חזרה כרגיל, בשעה 1:30, או שתיים.
דודי הביט בבית במבט מוזר, ויצא לכיוון הרכב לעוד יום של
עבודה מטורפת. מאז הושאל למשטרה על ידי הצבא לפני שנה, אין לו
יום ואין לו לילה. הוטל עליו לשפר את מערך המודיעין של
המשטרה, והתפקיד המרתק הזה כילה את כוחותיו.
עדה רצה להכין כריכים לילדים. עוד מעט תצטרך להעירם, ויומה
העמוס, יחל אף הוא.
עדה
השגרה המפרכת, גובה מס מיוחד מכולם, והחיים זורמים להם
ונגמרים. עוד מעט תהיה בת 38, ולא הספיקה עדיין לממש כלום.
תעודת המאסטר התלויה על קיר חדר העבודה שלה כבר לא דברה אליה ,
והיא הייתה במרוץ מטורף לקראת הדוקטורט, מבלי לדעת למה, מה עוד
חסר לה.
הילדים קמו, התלבשו וירדו לאכול פרוסת לחם עם שוקו ואז האיצה
בהם למכונית. הויכוח הקבוע על "מי ישב במושב הקדמי" הסתיים בזה
שעדה קבעה: 'היום סיוון, מחר יותם'. הפקקים המעצבנים בדרך לשני
בתי הספר עשו את שלהם, והרגיזו, אך תוך 25 דקות, ישבה עדה
במטבח כשהיא נהנית מכוס קפה על רקע השקט המדהים. השעון קבע:
שמונה ורבע, והיא חייכה לעצמה תוך ידיעה שעכשיו יש לה שעה
ומשהו להתכונן, להתענג על אמבט קצף ריחני, ולחכות לפינוקי
הבוקר. עלתה לחדרה ופתחה את ברז המים להכנת האמבטיה, ובינתיים
החליפה במהירות מצעים וסדרה את החדר. שוב במקלחת, מוסיפה כמה
טיפות ירוקות של "בת-אורן", והקצף החל לחייך אליה, קורץ
בשובבות: "בואי, אפנקך".
עדה גלשה לאמבטיה, והתמכרה לתחושת החום שעטף את גופה. הקצף
כיסה אותה תוך שהוא לוחש ורוחש. היא הפקירה גופה בידיו, עצמה
עיניים וחלמה. זה החודש החמישי שהם גרים בבית החדש. זה החודש
הרביעי, לסיפור שלה עם יואב. הכל החל כשהם עברו דירה, ויואב
החל לבקר שם בתדירות גבוה, גם בשעות היום, כשהוא מגיע באמתלה
של רצון לעזור , מביא איזה שתיל חדש לגינה, וכך הלאה. שותה כוס
קפה מפטפט, ונוסע. לקח להם חודש עד שנכנסו למיטה. לא יכלה עוד
ללא ביקוריו התכופים ונעמה לה תשומת הלב על רקע שעות העבודה
הרבות של דודי.
הציפייה לבואו, ההתרגשות הבלתי נגמרת כשהיא אתו, כל אלה בצרוף
חום המים הגבירו את קצב דופק ליבה. אספה מים בשתי ידיה, והשקתה
את שדה השמאלי כשהיא מקשיבה לבועות הקצף הרוחשות כשהן מפנות
מקום למים. פקחה עינים והביטה בפטמה הורודה שנגלתה לה מבין
הקצף שעל שדה. "בוא כבר" אמרה לעצמה בליבה , "כולי שלך, רק בוא
כבר". גלשה מטה, טבלה ראשה במים, ואז עלתה והחלה להסתבן, כשהיא
תמהה בפעם המי יודע כמה, איך זה שהסבון תמיד "רוצח" לה את
בועות הקצף.
עדה סיימה להתרחץ ויצאה נוטפת מים ונעמדה על השטיחון הירקרק
שהיה פרוש במרווח שבין האמבט לכיור , שלחה יד ואספה את המגבת
הרכה שהייתה תלויה שם על המתלה המוזהב, עטפה את גופה ונשענה
בגבה על השיש. דמותה שהשתקפה במראה ממול עשתה לה רק טוב. ללא
כל מאמץ שהוא שמרה על גזרה חטובה. שדיה היו זקופים באופן טבעי
והסבו לה רק נחת. המחשבה שבעוד דקות הם יהיו בידיו ובפיו של
אהובה רק ריגשה אותה והכינה את גופה למעשה האהבה.
היא התנגבה במהירות, הברישה שערה, לחצה פעמיים על לחצן
הדיאודורנט, הזליפה כמה טיפות מהבושם האהוב עליה, ורצה לחדר
השינה. שם, שלפה מהארון שמלת משי , החזיקה אותה לאורך גופה
והביטה במראה שליד דלת הארון, אכן, מצא חן. הזיזה את השמלה לצד
גופה, ושוב סקרה את גופה במראה. דומה היה שהיא מתאהבת בעצמה,
נהנתה ממה שראתה. לאט הרימה את השמלה מעל לראשה ולבשה אותה ללא
כל בגד תחתון. הבגד הרך ליטף את גופה, והתחושה הייתה כה נעימה
שרצתה למשוך את הרגע. צלצול הפעמון הקפיץ אותה ממקומה. היא
העיפה מבט אחרון בחדר, ורצה יחפה לדלת הכניסה.
יואב
בגיל 40 יכל היה יואב גרנית להרגיש נח עם עצמו. מפקד אוגדה ,
דרגת תת-אלוף בצה"ל, תואר שני במנהל עסקים והעתיד נראה ורוד.
המסלול להתמודדות על תפקיד הרמטכ"ל בעתיד נראה לו די פתוח .
כעוזב קיבוץ לא חלם על הצלחה מזהירה כזו. הכל פשוט הלך חלק,
הוא התגלה כמפקד וכסטודנט מבריק. לו היה מחליט לפרוש מהצבא,
היה מתקבל ישר לתואר שלישי ומתבקש להישאר באוניברסיטה כמרצה,
או שהיה נחטף על ידי חברת הי-טק כלשהי. ועכשיו, הוא בדרך למפגש
לוהט עם עדה. עדה שהכירה לו את יעל. עדה של דודי.
הדרך מרמת חן לרעננה לוקחת בדרך כלל כעשרים דקות, ואילו הבוקר,
בפקק מזדחל כשהוא צמוד פגוש אל פגוש, בילה יואב כמעט שעה. הוא
ניצל את הזמן לשיחה בסלולרי עם יוני, סגנו, הודיע כי יאחר ומסר
לו מספר הנחיות עבודה ואז סגר את הסלולרי ופתח את קול המוסיקה.
שקע בזכרונות.
את עדה פגש לראשונה כשדודי והוא אספו אותה בטרמפיאדה של מחנה
שמונים. היא עברה שם קורס מכי"ות ודי מצא חן בעיניה לנסוע
בג'יפ צבאי עמוס מכשירי קשר רבי רושם ,עם שני קצינים צעירים
וחייכניים. כשהורידו אותה בקבוץ שפיים, קפץ דודי מהרכב, ותוך
דקה חזר זינק למושב הקדמי , חייך ואמר " יש "! הפתק עם מספר
הטלפון של עדה הוכנס בזהירות רבה לכיס השמאלי של חולצת הדגמ"ח
שלו.
מהרגע הראשון הבין כי זו אינה סתם אחת. עדה נראתה אמנם כמו
חלום רטוב אבל השיחה שהתנהלה בג'יפ, לא הייתה שיחת פלרטוט
רגילה. שאלה אותם מה הם אוהבים לקרוא, תחביבים, שירים אהובים,
ותוך דקות הרגיש עצמו יואב כנהג בלבד. הקשר דודי-עדה היה מעין
"קליק מידי" ויואב חש קנאה מסוימת , אבל, משהביט לדודי בעינים
אמר לו חוש שישי רגיש, לסתום את הפה ולא לצייץ דברים מיותרים
על הטרמפיסטית.
עדה הפכה לציר חייו של דודי, והג'יפ כבר ידע לבדו להגיע למחנה
שמונים ומשם לחוף רישפון-שפיים, מתחת לצוק, שם למדו מהי אהבה.
עברה שנה. דודי ועדה התחתנו, ובחתונה קבל יואב מתנה. "תכיר"
אמרה עדה, "זו יעל , חברה שלי , היא באה במיוחד מלונדון, רק
לחתונה". יואב נזכר איך הביט ביפהפיה הזו שכמו נמסרה לידו
להשגחה, ואיך תוך דקה מצאו עצמם מחוץ לקהל, משוחחים, מביטים
שואלים. הרבה מילים זרמו שם באותו הלילה ויואב הבחין במבטי
הקנאה ששלחו אליו חבריו הקצינים. כשהגיע הערב לסיומו, היה
יואב מאוהב.
דודי ועדה יצאו לירח דבש לאילת, יעל דחתה את שובה ללונדון
בשבוע ויואב בקש וקבל שבוע חופש.
יעל
חתונה של חברה הוא אירוע חשוב. חתונה של החברה הכי טובה הוא
אירוע חשוב במיוחד. יעל הגיעה היישר מלונדון , שם היא גרה עם
הוריה ואחיה הבכור. שניהם למדו שם באוניברסיטה. אביה של יעל
נשלח ללונדון לתקופה של חמש שנים במסגרת עבודתו, והוריה החליטו
שזו הזדמנות נהדרת לתת לילדים חינוך בריטי, השפה האנגלית וכל
מה שקשור בזה. היא סיימה בית ספר תיכון בלונדון ונרשמה ללימודי
ספרות רק לאחר שקבלה דחייה משירות צבאי. וכך עשה גם אחיה הבכור
שעמד כבר לפני סיום תואר ראשון בהנדסת מכונות.
המכתב שבו ספרה עדה על הפגישה הראשונה עם דודי ויואב, היה כבר
מהוהה מרוב קריאה. עדה הבטיחה להכיר לה את יואב, והיא כבר
הכירה אותו מהתיאורים ומהתמונות שעדה שלחה לה. המפגש היה מרגש.
יואב היה מה שעדה סיפרה, ואף יותר מזה. היא נהנתה מחיזורו
וצחקה למראה מבטי הקנאה של חבריו. החופה, השמחה, המוסיקה,
החבר'ה הצעירים, כל אלה שיכרו אותה. תשומת הלב של יואב נעמה
לה. למחרת החתונה דחתה את שובה ללונדון בשבוע. זה היה שבוע
שכולו היה יואב. יואב בבוקר, יואב בצהרים, יואב בערב ויואב
בלילה. יעל נשמה אוויר של אהבה.
ביום שלאחר החתונה, לאחר שבקרו את דודי ועדה נסעו לחוף מבודד
ליד אשקלון. לאחר שהקים אוהל פרש יואב שמיכה צבאית ועליה העמיד
צידנית מלאה כל טוב וג'ריקן של מים. הג'יפ הצבאי ובטחונו של
יואב, נסכו בה אווירה משכרת. הם לבשו בגדי ים ונכנסו למים.
הנשיקה הראשונה הייתה עם טעם המלח. אלו שבאו אחריה התערבבו גם
בחול. לאחר שאכלו ארוחת צהרים העמיד יואב כמה בקבוקי
'גולדסטאר' ופחיות ריקות שמצא על החול , במרחק מה מהאהל,
והתחיל לירות בהם , כשהוא מנפץ בקבוק אחרי בקבוק. לאחר מכן
לימד את יעל לירות באקדח ובעוזי, והיא התגלתה כקלעית מצטיינת.
לא נשארו בקבוקים שלמים בחול לאחר הירי הזה. לעת ערב צפו
בשקיעה כשהם מחובקים, ועם עלות הירח נשרו גם בגדי הים מגופם.
את בתוליה השאירה יעל שם, על חוף הים, על השמיכה של יואב. היה
זה לילה ללא סוף. באמצעו החלה לחוש את גופה הצרוב מהשמש, וכך
כשהיא צלויה לגמרי בלתה את יתרת השבוע במיטה כשיואב מורח את
גופה בלבן ובמעט קרם 'אלוורה' שהשיג מאי שם. כאשר שבה יעל
ללונדון ברור היה לה כי לא תשהה שם זמן רב. בסופו של אותו
הסימסטר שבה ארצה, נרשמה להמשך הלימודים באוניברסיטת תל-אביב.
שלשה חדשים לאחר מכן נישאה ליואב.
החיים הטיבו עמה. את הבית ברמת-חן ירשה מדודתה שהייתה ערירית.
יעל ילדה ליואב 3 ילדים ובתוך כך לא ויתרה על הלימודים וראתה
את עתידה המקצועי בתחום האקדמיה. יואב , הקיבוצניק שלה, השתלב
בחיי העיר ללא כל בעיות וקידומו המהיר בסולם הדרגות והמסלול
שעשה הכין אותה נפשית לתפקיד אשת הקצין 'הבכיר ביותר'. בשעות
המאוחרות בהן נהג להגיע הביתה מילא את עולמה. בסופי השבוע נהג
להקדיש עצמו לילדים. עיניו החומות היו מתמלאות במבט גאה כשראה
איך הזאטוטים משתדלים להרשימו על המגלשה בגן השעשועים ובעצם
בכל משחק בו שיחקו. הוא היה להם אבא זמני, אבא של סופי שבוע.
הוא היה לה בעל קבוע, וגבר ללילות וחצאי לילות חטופים. החברות
עם דודי, עדה והילדים הספיקה לה. לא רצתה מאומה מעבר למה שהיה
ומעבר להצלחתה בתפקידה באוניברסיטה. החיים זרמו ללא הפרעות
שהן. עד לאותה שיחת טלפון שקבלה מתת-ניצב ביטון. היא לא ידעה
מיהו, ובוודאי לא את שמו. הקול היה עמום למדי. ככל הנראה קול
שעוות על ידי כסוי השפופרת בבד כלשהו, אולם את המבטא המזרחי לא
הצליח הקול להעלים.
תת-ניצב ביטון
'הם שוב עשו לי את זה' אמר ביטון לעצמו במרירות. לא שלא היה
רגיל לזה, ובאמת כבר היה מוכן נפשית לתרגיל. הנה שוב, מדלגים
מעליו בסבב תפקידים ומכניסים איזה אשכנזי מחורבן לתפקיד בכיר,
והוא, ביטון ימלא את תפקיד נושא הכלים המסורתי. יהיה 'סגן'
לעולמי עולמים. 'לא' החליט, 'לא הפעם'.
עוד כשהיה במשמר הגבול במסגרת השירות הצבאי הבין שכדי להתקדם
צריך להיות אשכנזי או להיצמד לאיזה אשכנזי, תמיד כמספר שניים
שלו. כשהשתחרר ועבר למשטרה התחיל להלחם על הליכה לקורסים על
מנת להתקדם והצליח להתברג לכמה קורסים כאלה על תקן 'המרוקאי
התורן'. כשסיים קורס קציני משטרה החליט שהוא יעשה את המסלול עד
לפיסגה, למרות הקשיים, למרות האפליה. 'מקצוענות ועקשנות' אמר
לעצמו. 'יש לי את אלה', והתהילה תהיה של אלו המתמידים. הוא
מילא קשת של תפקידים במהלך עבודתו במשטרה והתקדם לאט , לאט
מדי, אבל התקדם. גם הדרגות עלו לאט, אבל לפחות עלו. נכון, היה
צורך לרמוס כמה אנשים בדרך, אבל מה אלו לעומת הפעמים שהוא עצמו
נירמס, ותמיד על ידי אשכנזים. הוא כבר לא ידע את מי לשנוא
יותר, את הפולנים או את הרומנים. המשטרה הייתה מלאה באלה. באלה
ובחוטבי העצים ושואבי המים, בביטונים למיניהם שמצאו פרנסה
בשירות המשטרה וניסו להתקדם בתפקידים רק כדי לגלות שאלה כבר
נלקחו להם על ידי אחרים. אחרים תמיד מסוג מיוחד, משהו עקבי
ושטני. ועכשיו, כשהוא כבר לוטש עיניים לתפקיד הבכיר אותו
'סימן' לעצמו כמדרגה שהוא חייב לעלות עליה בדרך הקידום, הצניחו
לו את הקצין המושאל הזה מהצבא. 'זה זמני' אמר לו מפקדו ניצב
ליטמנוביץ', 'הוא יעשה תפקיד ויחזור לצבא, ואז, התפקיד שלך. אל
דאגה'. אולם, ביטון למוד הניסיון, ידע שאין קבוע כזמני, ועוד
ידע כי, כשאומרים לו לא לדאוג, סימן שצריך להתחיל באמת לדאוג.
הוא קבל את דודי סלע כמפקדו בחרוק שיניים, אבל עשה את ההצגה
הנדרשת של קצין נאמן והבטיח לו שיתוף פעולה מלא. תוך זמן קצר
הבין שחיי הנוחות נגמרו ('זמנית') והחדש הזה אין לו אלוהים,
אין לו יום ואין לו לילה. שום דבר במערך הקיים לא היה קדוש
בשבילו, הוא לא היה חייב לאף אחד במשטרה את קידומו , וכך,
באופן מקצועי ביותר החל לתכנן את המהפך הגדול בחשיבה ובארגון,
ולבנות בשקט מערך מודיעין מודרני וחדש, חף מכל מחלות העבר
בסתר לבו קנא ביטון בדודי סלע. הסתבר שהבחור היה מקצוען אמיתי.
איש עבודה. אולם למרות זאת הכעס והמרירות שהצטברו בתוכו הביאו
אותו להתחיל לשנוא את היפיוף הזה , שקבל דרגת ניצב ובא לעבודה
בבגדים אזרחיים, זה, שלא היה צריך להלחם עבור התפקיד, אלא רק
לקבל אותו במתנה, על 'חשבוני! על חשבון ביטון'. וכך הלך חדשים
כשהוא מנסה לראות איך ניתן להפיל את סלע. מתי ישגה הבחור.
הניצוץ הראשון של תקווה התעורר בו כשהוזמן לחנוכת הבית של
מפקדו. 'זהו' אמר לעצמו, 'עכשיו אכיר כמה מחבריו, אבין את
סביבתו הקרובה, אולי משם תבוא הישועה', ואכן היא באה, משם.
ביטון ואישתו הרגישו עצמם זרים לחלוטין במסיבת חנוכת הבית.
המקום היה מלא בחברים ובמשפחה. הרבה קצינים בכירים מהצבא, וכמה
מהמשטרה. כולם בכירים מביטון. ביטון מצא לו 'עמדת תצפית' ליד
שולחן בגינה, הביט מסביבו, חייך הרבה ולמד.
הוא למד מי הם חבריו הטובים של דודי סלע. ושם גם הכיר את
התת-אלוף הגבוה, חברו הטוב ביותר של סלע. ולא נעלמו מעיניו
מבטים שהלה הגניב בכל אותו הערב לעבר אשת מפקדו, עדה סלע.
ביטון חייך לעצמו בשקט, הדליק סיגריה וחש בתוכי תוכו שהנה,
אולי משהו בלתי צפוי עשוי לקדם את מטרותיו. בימים שאחרי אותה
מסיבה נהג ביטון לעבור כדרך קבע ,כל אימת שיכל היה, ליד בית
סלע. באחד הבקרים, כחודש לאחר המסיבה יכל היה ביטון להרשות
לעצמו חיוך ראשון של נחת לאחר זמן רב של תסכולים. ליד ביתו של
דודי סלע חנתה מכונית צבאית של קצין בכיר. ביטון מיקם עצמו
כמאה מטר מהבית תוך שהוא חונה מתחת לצל של עץ רחב נוף. הסבלנות
השתלמה , וכעבור כשעה נראה התת-אלוף הגבוה יוצא מביתו של סלע,
נכנס ל'ואגוניר' ונעלם. מאותו יום החל ביטון לערוך מעקבים גם
ליד ביתו של תת-אלוף יואב גרנית ברמת-חן. בשלב זה של הענינים
עוד לא הייתה לו תוכנית מגובשת, וכל אשר עשה היה איסוף ותיעוד
מידע. הוא למד את לוח הזמנים של משפחת סלע ומשפחת גרנית, וחיכה
בשקט להתפתחויות. כשראה את גרנית יוצא בכל פעם מה'ואגוניר' עם
צמח כלשהו לא ידע מה לחשוב. 'אולי הבחור עושה הסבה לגננות' צחק
לעצמו. אולם לאט לאט, משתכפו הביקורים אצל סלע, הבין כי הולכת
שם 'חגיגה' שלמה ותמה על מפקדו שלא ראה כלום.
לביטון עוד לא הייתה תוכנית כשהחליט לקחת חופשה של כמה ימים.
הוא ביקש מבת דודתו מחיפה לשכור עבורו רכב עם חלונות כהים ,
שילם לה במזומן והשביע אותה על סודיות. 'זה לצורך העבודה' אמר
לה, 'זה חשוב לי ביותר'. בבית הוא אמר שיש לו משימה שתעסיק
אותו לילות וימים, לקח מהבית צידנית עם כריכים שהכין, הצטייד
בקרטון של 'טיים' וטרמוס קפה, וכך יצא למארב ברחוב של סלע
ברעננה. דודי סלע יצא מביתו באותו בוקר בשעה רבע לשבע. עדה סלע
יצאה מהבית עם הילדים בשעה 7:50 וחזרה בשעה 8:15. 'בינתיים
הכל שגרתי' חשב ביטון, 'מעניין מתי יגיע גרנית'.
ובתשע ורבע נראה ה'ואגוניר' נכנס לרחוב הצאלה וחונה ליד בית
מספר 15, בית סלע. משנכנס גרנית לבית פתח ביטון חלון ורוקן
למדרכה את המאפרה שהייתה כבר מלאה באפר ובבדלי סיגריות. מזג
לעצמו עוד ספל קפה מהטרמוס והמשיך לצפות לעבר בית סלע. בתשע
וחצי החליט שמספיק לו. הוא מתפוצץ. מוכרח לעשות משהו. לקח את
אחד ממכשירי הפלאפון אותם החרימו במעצרים שהיו שבוע לפני כן,
חייג כוכבית 43 ולאחר מכן את מספר הטלפון של הגברת גרנית. שם
ממחטה על המכשיר וכשיעל ענתה לטלפון, אמר: 'גברת, לא חשוב מי
אני, חשוב מה שיש לי להגיד לך. תקשיבי טוב. בעלך נמצא עכשיו
ברחוב הצאלה מספר 15. במקרה שהכתובת לא אומרת לך כלום, אז תדעי
שהוא אצל החברה שלך, גברת סלע. וזה נמשך ככה כבר כמה חודשים.
חשבתי שרק תרצי לדעת'. ביטון ניתק את השיחה וסגר את המכשיר.
מזג לעצמו עוד כוס קפה והתחיל לכעוס על עצמו. 'הנה אני הולך
ודופק את העסק. מה יהיה עכשיו? איפה ההפתעה? מה יצא לי מזה? ',
ועוד הוא חושב והנה, מהכיוון הנגדי נכנסת המיצובישי הלבנה של
סלע , עוצרת בפינה השנייה כחמישים מטר מהבית, ודודי סלע מתקרב
לבית. ההתרגשות שאחזה בביטון לא הייתה שגרתית. הוא כמעט נחנק
ושפך על עצמו מעט מספל הקפה בו אחז. קפא על מקומו וראה כיצד
דודי נכנס לבית כשהוא מקפיד להכניס את המפתח לאט, וכנראה גם
בשקט , פותח את דלת הכניסה לבית, נכנס ולא סוגר את הדלת עד
הסוף. ביטון פתח את החלון שלידו, שאף אוויר טרי והצית עוד
סיגריה. 'הולך להיות כאן שמח' חשב.
ביטון הזדקף על מושב הנהג כשראה את הפיאט אונו האדומה של יעל
גרנית נכנסת לרחוב. היא חנתה במרחק כמה בתים מבית סלע, הלכה
לקראת הכניסה לבית, ומשמצאה את הדלת לא נעולה, נכנסה אל תוך
הבית.
ביטון התחיל להזיע. זה כבר היה יותר מדי בשבילו. 'מה קורה שם?
, אני מת לדעת מה קורה שם בתוך הבית' אמר לעצמו.
דודי
את יואב הכיר דודי בטירונות. הם הלכו לסיירת ורובם, כמו יואב,
היו שם קיבוצניקים. דודי בהיר השער וכחול העיניים, העירוני
שבחבורה, דווקא השתלב די מהר בחבורה. הוא היה גבוה וחזק והתבלט
ברמת הסיבולת שלו ובמנהיגותו הטבעית. בסדרות נהג לחלוק אוהל
סיירים עם יואב. יואב 'סחב' עליו מרגמה, ואילו דודי 'נסחב' עם
מאג. בקיצור 'זוג משמים'. החברות התחשלה גם כשנשלחו ביחד לקורס
קצינים. מששבו ליחידה החלה גם תחרות סמויה על קידום אולם זה לא
פגם בחברות. קרבות, מארבים בלילות ארוכים וההוואי הצבאי המיוחד
של היחידה קרב אותם לחברות אמיצה.
את אותו ערב בו נסעו ביחד ועצרו לטרמפיסטית במחנה שמונים, לא
שכח דודי מעולם. כאשר חשב על כך הרי שחייו התחלקו לשנים, החיים
עד עדה והחיים מעדה ועם עדה. סיון ויותם נולדו, והוא היה
מאושר.
יצא לתקופת לימודים. את התואר הראשון במזרחנות סיים בהצטיינות
ואז חזר לצבא. ציוניו במזרחנות גרמו לחיל המודיעין לבקשו
להצטרף אליהם, ודודי שראה זאת כאתגר, עשה הסבה חיילית ומצא
עניין חדש בחייו.
רכישת הבית ברעננה התאפשרה משהזדמן לידיהם סכום כסף מהוריה של
עדה ומהוריו. דירתם הישנה ברמת-גן נראתה להם כחלום רע משנכנסו
לבית החדש. עדה ודודי החלו לטפח לעצמם חלומות על התקופה שלאחר
הפרישה מהצבא, אולם תפקידו החדש של דודי במשטרה גם גזל להם
'זמן חלומות'.
ניצב ליטמנוביץ', שהציע לדודי את התפקיד באישורו של המפכ"ל
ובעידודו של שר המשטרה, הבטיח לו הרים וגבעות, ולמרבית הפלא,
הבטיח וקיים.
דודי קבל תקציב מתאים , כח אדם בכמויות שביקש ו'חופש יצירה'
כפי שדרש. הוא הבטיח לעצמו ( ולליטמנוביץ' ) שתוך כשנה ה'עסק'
יעבוד. הסגן ש'תקעו' לו, ביטון, לא נראה לא מההתחלה, אולם נאמר
לו כי תת-ניצב ביטון אמור לרשת אותו משיחזור דודי לצבא וזו
כבר הבטחה של ליטמנוביץ', ו'אין מה לעשות בנדון'.
המעטפה הלבנה ללא חותמות, שהייתה מונחת על כסא הנהג של
המיצובישי די הפתיעה אותו. בבדיקה שנערכה בחשאי מאוחר יותר,
לאיתור טביעת אצבעות ועוד סימנים, התברר כי מי שהניח את
המעטפה השתמש בכפפות. הנייר היה נייר משרדי לבן רגיל, והתוכן
הודפס על מדפסת הזרקת דיו שעשרות אלפים כמוה היו מפוזרים בארץ.
במכתב היה כתובה שורה אחת בלבד: 'כדאי לך לערוך בדק בית'.
דודי חזר לביתו מוטרד מהעניין, אולם לא גילה כל סימנים לכך.
במחשבה לאחור, בעצם, נזכר, היה משהו משונה ובלתי מוסבר
בהתנהגותה של עדה בזמן האחרון, אבל הוא ייחס זאת למעבר לבית
החדש. שני 'סיבובים' שערך בשעות הבוקר בימים שלאחר המכתב,
הוציאו אותו מאיזונו הטבעי. בשני הביקורים הוא ראה את
ה'ואגוניר' של יואב חונה מול ביתו. בביקור השני הוא שם לב
למאזדה לבנה בעלת חלונות כהים שחנתה כמאה מטר מביתם. בדיקה
סמוייה העלתה כי המאזדה נשכרה בחברה להשכרת רכב בחיפה על ידי
ז'אנט בטיטו. דודי רשם לעצמו תזכורת : להטיל על ביטון לערוך
בירור נוסף אודות הגברת בטיטו. אבל, ביטון היה בחופשה.
חלפו יומיים, ודודי לא עמד במתח ובכעס. באותו הבוקר יצא לעבודה
כדרכו. נסע וישב כשעה וחצי בקונדיטוריה ברמת-השרון כשהוא אכל
עוגת גבינה חמה וריחנית ולוגם קפה פילטר חזק. הזיכרונות הציפו
אותו ובפעם הראשונה בחייו מצא עצמו מבולבל מרוב כעס, ובושה,
ומלא תאוות נקמה. בשעה תשע ועשרה יצא מהקונדיטוריה ונסע לביתו.
המאזדה עם החלונות הכהים חנתה כמאה מטר מהבית והוא ציין לעצמו
פעם נוספת שהוא חייב לבדוק את הסיפור עם המאזדה. התקרב לבית,
פתח בשקט את הדלת ולא סגר אותה מאחריו על מנת לשמור על השקט.
עלה על קצה אצבעותיו לחדר השינה כשאקדחו ביד ימין, דרוך.
משנכנס לחדר ראה את יואב ועדה עסוקים בזיון פראי. כל כך עסוקים
זה בזו, עד שלא חשו ולא ראו כשהתקרב למיטה וחטף משם את הגלילון
של יואב, שהיה שעון על השידה. הוא פסע לאחור, התיישב בכורסא
שבפינת החדר, הדליק סיגר והביט במחזה . 'הנקמות הטובות מתבצעות
לאט' נזכר באמרה ששמע מזמן ולא היה בטוח בניסוחה המדויק.
כשהזוג ההולל סיים את אשר סיים, והשניים החלו מתגפפים, ויואב
הדליק לעצמו סיגריה, דרך דודי את הגלילון.
דודי רתח. שם, על מיטתו, אישתו האהובה, עם חברו הטוב ביותר.
עדה זעקה. יואב שתק והחוויר. ודודי החל לנאום להם על הטמטום
שבבגידה בבית. על ה'ואגוניר' שבכניסה לבית. על חוסר הבושה. על
חוסר הטעם בחיים ועוד ועוד.
כיוון את הגלילון אל יואב ואז נשמעה יריה.
סוף דבר
'ראשון הלך דודי סלע' אמר ביטון כשמסר עדות. 'ראיתי אותה יורה
בו'. את בעלה ואת הגברת סלע היא חיסלה מיד אחריו. מזל שזינקתי
והוצאתי מידיה את האקדח בדיוק כשהיא עמדה להתאבד' הוסיף.
החברים והמשפחה ברכו את ביטון על הצל"ש שקבל מהמפכ"ל, ועל דרגת
הניצב שהתנוססה על כתפיו.
29.9.01 |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.