מעורר גיחוך, שנאה טהורה, כמעט תמימה. אבל כיצד יכולה שנאה
להיות תמימה?
פשוט מאוד, אין בה כל היגיון, אין לה כל סיבה. שנאת חינם,
מתוקה ואכזרית, ויפה.
לא אכחיש, אני אוהבת לשנוא, אני מוצאת ביכולת לשנוא כה עמוק,
משהו מקסים.
וכמה ששנאתי אותה, ללא סיבה, סתם החלטה כזאת.
ללא הצדקה, השנאה הכי נעימה, ללא רגשות אשם.
חיוך אכזרי לנוכח מחשבה חולפת על עינוי ארוך, וצחוק לעיניי
השפלה פומבית.
"היא נראית כאילו היא גוססת, כאילו שהיא עומדת למות בכל רגע."
"גם את זה אפשר לסדר..."

כאב קר, דק, מעצבן עד כדי שיגעון, מענג עד כדי שיכרון. בדמיוני
ראיתי אותה, חיה על הסף, מעונה.
לא, היא לא עשתה כל רע, היא פשוט הייתה שם, וזה לא מצא חן
בעיניי, והיה מין דחף בלתי מוסבר...
להיפטר ממנה.

סכין רצה על העור, מפלחת את הבשר. דם ניגר בקו דק ועמוק. תשוקה
בלתי מוסברת, להרגיש.
צוחקת. אני מסוגלת ליהנות מכל רגע בחיי, להפוך סבלם של אחרים
לאושר עילאי, כאב פיזי לעונג פרטי.
איזשהו יצר סאדו-מאזוכיסטי מתעורר בי עוד לפני שהעולם מתעורר,
השמש עדיין לא חושבת על לקום הבוקר. רחובות העיר ריקים מאי
פעם, מעולם לא היה כל-כך שקט כאן.
שובל של טיפות דם וניחוחן העז מושכים אחרי חתולים משוטטים,
הצבא שלי בשעות שלפני שהשמש באה להפריע. גוונים אפורים וקרים
שולטים באזור וריחם המתוק של ההרדופים, פרחי המוות. תמימים
למראה בפריחה לבנה-ורודה, הרסניים.
הטירוף שכבר בא, בעיניים, בחיוך משוגע. רק צבא החתולים שלי
איתי, משועבדים.

קרניים ראשונות צובעות את העיר בכתום שקט. צחוק גבוה ומתגלגל
משתלח ומפר את הדממה המדברית, הצחיחה הזאת של הגבול בין בתי
המגורים המסוידים לבן לשממה כמעט נצחית של חול ואבנים, גדרות
תיל. מביטה לצדדים, אל החולות השוממים.

היא חולה, כמעט גוססת, ואני מגישה לה תה מעלים של פרחים, תה
עלים, או תה אלים?
השנאה שלי בוערת. רק עוד קצת. עוד מעט, כשתמציתם של עלי ההרג
שלי יחדרו אל עורקיה, אל מערכת הדם השבירה כל-כך.
השנאה שלי תיגמר, היא תהיה יפה, שקטה, מתה.

"סיבת המוות לא ברורה, כשל במערכת הדם."
אני כבר לא צוחקת, רק המבט עדיין מטורף, עיניים פעורות, בוהות,
ריקות.
לחישה בחושך:
"Oleander"

זה רק קטע של הרגע, זה יעבור, העצבים האלו, הכעס הבלתי נשלט.
קצת לפני השקיעה, העיר כתומה, והריח המתוק של שיחי ההרדוף נישא
על הרוח מהמדבר אל העיר.

"למה?"
"שנאתי אותה."
"למה שנאת אותה?"
"סתם. בלי סיבה."

רק שיח ההרדוף הזקן, על הגבול בין החולות והבתים יודע הכל.
זאת לא אני. זה הוא.