בז רוזנטל / בוא (כפירה) |
לחש באוזניי מילים יפות.
חבק את צווארי
ואת כתפיי
ואת גבי
עד שאהיה מחובקת-מחובקת
ואעלם קצת בתוך החיק הזה,
שם יעלמו גם צרותיך וצרותיי,
כאילו אפשר להתמודד עכשיו,
הפחדים ימוגו.
הבדידות, יש בה טוהר
והאנשים נטמעים זה בזה.
נמזגים אחד אל תוך השני,
חומריהם מתערבבים חיש-קל.
לא יפנו עוד את מקומם
(כך קווה בלילות אין-ספור)
לאטומים הקטנים והשלווים של הריק.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|