האהבה לתיאטרון באה לי מאבא. בעודנו ילדים הוא נהג לקחת את
אחותי ואותי לחזות בהצגות תיאטרון. זיכרונותיי מחזירים אותי
לימי כיתה א', להצגת התיאטרון הראשונה שראיתי. יום אחד כששב
מעבודתו, אבא בישר כי בעוד חמישה ימים ניסע לתל-אביב לראות
הצגה יומית של תיאטרון. תיאטרון של ממש. הוא רכש כרטיסים להצגת
תיאטרון אוהל "מסעות בנימין השלישי", עיבוד למחזה של סיפורו של
מנדלי-מוכר-ספרים. ובינתיים אחותי ואנכי מתקשים להירדם בלילות,
מתקשים להתרכז בשיעורי בית-הספר, ואיננו חדלים מלהרהר ומלשוחח
אודות ההצגה הממתינה לנו, שתתקיים לפי הבנתנו, באוהל עשוי בד.
מאושרים ולבושים בבגדי חג, אנו מגיעים אחר-הצהרים לאולם
התיאטרון בלב תל-אביב, הנמצא בבניין גדל מידות עשוי מלבנים,
מפואר ומהודר שאין כדוגמתו במושבה בה אנו גרים. ואני צפיתי
לראות הצגת תיאטרון באוהל אמיתי עשוי בד, שיהא דומה לאוהלי
הקרקסים הנודדים של פעם.
מאיר מרגלית היה בתפקיד בנימין השלישי ויעקוב שחורי בתפקיד
סנדר'ל בן-זוגו למסעות. אנו יושבים על המושבים הרכים באולם
ושני הגוצים נעים על הבמה המסתובבת, צועדים וצועדים בכיוון
נהר-הסמבטיון, ומטרתם למצוא את בני עשרת השבטים, שמקום גלותם
הוא מעבר לנהר, לגאול אותם ולהובילם לארץ-ישראל. את
נהר-הסמבטיון אין מראים על הבמה, אלא שבנימין מספר לסנדר'ל
שהנהר גועש ורותח בשישה מימות השבוע ואינו מניח לבני אדם
לחצותו לא בשחייה, לא בסירה ואף לא באוניות מלחמה. רק מערב שבת
ועד לצאתה הנהר נח מזעפו. בנימין מספר, מאיר מרגלית משמיע את
המילים בקולו המיוחד, מגלגל אותיות גרוניות במבטאו האופייני,
אותיות הא מ"נהר-הסמבטיון" נהגות מגרונו כאלף ואת הטית הוא
מבטא כמי שפולט מפיו את כל מי הנהר. ואני, היושב באולם, שומע
את קולות המים הזורמים בשצף-קצף, רואה בדמיוני את גלי הנהר
הזועף ואף חש כי בשרי נירטב מטיפות הניתזות מתוך זרם המים
האדיר. משמגיע ערב שבת והנהר נח מזעפו, אני רואה מעברו השני את
אחינו בני עשרת-השבטים ניצבים על החוף, דבוקים זה לזה,
תרמיליהם על גבם, פניהם חרושים מגעגועים לארץ ישראל, והם
מושיטים את ידיהם לעבר הקהל היושב באולם וזועקים "הוציאונו
מכאן! גאלו אותנו מן הגלות השחורה והוליכונו לארץ הקודש!
הובילו אותנו לארץ המובטחת ממנה גלו אבותינו!" הזעקה הזאת שכלל
לא הוצגה על הבמה, אלא סופרה לסנדר'ל מפיו של בנימין, מהדהדת
בזיכרוני. על הבמה שני השחקנים צועדים. שני יהודים עלובי-מראה
וקטני-קומה, שקפוטותיהם בלויות, שפיאותיהם הארוכות מקפצות עם
כל צעד מצעדם וציציות טליתותיהם מתנועעות ברוח השורקת, הנושבת
על הבמה, מסתובבים תחת שמיים קודרים אי-שם בגולה המושלגת,
הלוטה בערפל. שני יהודים בעלי אמונה בלתי מעורערת בביאתו
הקרובה של המשיח ובגאולה הקריבה של עם ישראל, משדרים אל עבר
אולם התיאטרון כיסופים עצומים לעלות לארץ-הקודש ולהעלות עימהם
את עשרת השבטים. "הארץ הנכספת שטופת השמש שבה התמר צומח," מספר
בנימין לסנדר'ל, "אותו פרי רך ומתוק שהמשולח מארץ-ישראל הביא
עמו ונתן לנו להתענג מריחו." אנוכי הילד הקטן, יליד אם המושבות
פתח-תקווה, יושב באולם תיאטרון אוהל, בבית ארלוזורוב בלב
תל-אביב, העיר העברית הראשונה בפלסטינה, ומשתוקק להיגאל ולראות
בגאולתם של עשרת השבטים ובעלייתם לארץ-ישראל עם שאר פזורי
עמנו. התשוקה הנפלאה שדבקה בי באותה הצגה, מפעמת גם היום בלבי,
ובחלוף השנים לא נסתלקה ממני ואף לא נתכהתה. והימים הם ימי
שילטון בריטניה בפלסטינה (א"י).
נשותיהם העגונות של בנימין וסנדר'ל, מתהלכות על הבמה אבלות
וחפויות ראש, עד שהן מוצאות את בעליהן. אחת נוזפת בבעלה
והשנייה מכה בו בחוזקה, וכל זאת להרחיק מלבותיהם את חלום
הגאולה. ואז תמה ההצגה. המסך יורד לאיטו וקטיפה כחולה מפרידה
בין הגולה, שבדמיוני לא פסק קיומה על הבמה, לבין קהל מריע
באולם.
אנו מתכוונים לשוב לביתנו בפתח-תקווה ומתברר כי במשך 150 הדקות
שבהם התכרבלנו באווירה הקסומה של ההצגה, קרה משהו אי-שם
בארץ-ישראל והנציב העליון הבריטי גזר על עוצר דרכים. אין נוסע
מעיר לעיר. מי שנמצא בתל-אביב נתון בהסגר, אפילו אם ביתו מחוץ
לעיר. ולנו לא הייתה כל אפשרות לצאת מתל-אביב ולשוב לביתנו.
אבא ואימא מתלבטים. אחותי ואני מתווכחים. היכן נישן הלילה?
אולי נקים אוהל על חוף ימה של תל-אביב? מרצועות בד נקים אוהל
אמיתי, שמוט עץ יתנשא בטבורו וירים את תקרתו למען יהא זקוף,
ומסביב לו ניתקע באדמה חתיכות עץ קטנות כיתדות, שאליהן נקשור
בחבל את קצות הבד, כמו שראינו במאהל מעפילים חבוי מעיני
החיילים הבריטיים, בסבך פרדסים שבקצה המושבה. הרעיון ירד מן
הפרק משום שלא היו לנו בדים, ואף לא יתדות וחבלים הדרושים
להקמתו. טלפונים כמעט ולא נמצאו בתל-אביב באותם ימים ולכן אבא
נאלץ להתרוצץ בין בתי-מלון עד שנמצא מקום לינה עבורנו.
למרות שהשמש עדיין עמדה בשמיים, בעקבות צו של הוד מעלתו הנציב
העליון, פסקה תנועת האוטובוסים בתוככי תל-אביב, ונאלצנו לצאת
למסע-רגלי מבית-התיאטרון בכיוון לבית-המלון. מרחוב פינסקר
צעדנו לאורכו של רחוב אלנבי, שבאותם ימים נראה לי כרחוב היפה
ביותר בארץ-ישראל. בימים רגילים הרחוב הזה שקק חיים וחדווה,
סאן מאוטובוסים דוהרים ובכיכרותיו ניצבו שוטרים שבתנועות ידיים
כיוונו את תנועת המכוניות. המדרכות שמשני עברי הכביש, היו
רחבות לעומת מדרכות אחרות שהכרתי באותה עת. בימים רגילים
המדרכות הללו גדשו בהמוני אנשים. שלא כמו החלוצים בקיבוצים או
הפועלים במושבות, רוב אנשי העיר היו הדורי לבוש. צעדו בניחותא,
שוחחו זה עם זה, עצרו ליד חלונות הראווה והתבוננו בחפצים
המוצגים מעבר לזכוכית ומוצעים למכירה. ברחוב זה נמצאו כל
הבניינים הגבוהים, החנויות המפוארות, בתי-הקפה הגדולים, מרכזי
הבנקים, משרדיהם של עורכי-הדין החשובים, כל אותם דברים בעלי
ניחוח עירוני שעשו את העיר העברית הראשונה לכרך וייחדו אותה מן
המושבות והקיבוצים. אך בתל-אביב של אותם ימים היו בסך הכל כמאה
וארבעים אלף תושבים ומגרדי השחקים הבודדים היו בני שלוש או
ארבע קומות.
במהלך אותו מסע מראה הרחוב היה עגום. אוטובוסים לא נראו.
הבניינים הגבוהים כמו כופפו את קומתם, החנויות היו נעולות על
בריח וחלונות הראווה מוגפים, כמו ניסו להסתיר את פניהם מחמת
בושה, ובתי הקפה חשוכים, כמו התאבלו עם בלייני העיר. אנשים
אובדי עצות התרוצצו על המדרכות, מחפשים מחסה לליל-העוצר
המתקרב. בעוד כחצי שעה תשקע השמש, ואז מרה תהא אחריתו של כל מי
שיימצא ברחוב. כדור עופרת עלול לגדוע את חייו.
על הכביש הייתה תנועה אכזרית של רכבים בצבע חאקי ועליהם ישבו
חמוצי-סבר חיילים בריטיים לובשי מדי חאקי וחובשי כומתות
אדומות, ונשקם דרוך בידיהם. הנהגים-הצבאיים כלל לא נזהרו
בהולכי-הרגל ולא התייחסו אליהם בנימוס. תהיתי מה צפוי למי
שינסה להוריד את כף רגלו מן המדרכה ולהניחה על הכביש על מנת
לחצותו. אבא ואימא דחפו אותנו לצעוד בצד המדרכה ליד הבתים.
"הנהגים השיכורים הללו עלולים לטפס עם רכבם על המדרכה," אבא
הזהיר אותנו. "קרו מקרים שרכב-צבאי עלה על המדרכה וכבדרך אגב
דרס הולכי-רגל תמימים."
כל כך יפה נראה בעיניי הצבע האדום של כומתות החיילים, שהזכיר
את צבע פרחי הכלניות. כל כך יפים נראו בעיניי החיילים הצעירים
עם שיער זהוב קצוץ שבצבץ פה ושם מתחת לכומתות, ועם עיניים
תכולות. הייתי ילד שמנמן וכבד תנועה. כמעט ולא היו לי חברים
מכיוון שילדי המושבה דמוני לציפור מוזרה ולא הייתי מסוגל
להשתתף במשחקי הבנים, שבדרך כלל היו משולבים בריצות. רציתי
להיות חייל עם כומתה אדומה. רציתי להתחבר לחיילים הבריטיים
שכוח רב להם. רציתי להיראות כמו אלה שהסתובבו ברחובות המושבה
שלנו, שמהם יראתי ואת קירבתם רציתי. לא הכרתי צבא עברי.
ליהודים לא היה אז צבא. הכרתי בחורים צעירים מבני המושבה ששרתו
בהגנה, בפלמ"ח, באצ"ל או בלח"י, אבל הם לא דמו לחיילים. הם
נחשבו ללוחמי מחתרת או לפורשים, לא לבשו מדים אלא בגדים
מרופטים ולא חבשו על ראשיהם כומתות אדומות. כל אחד מהם היה
עסוק בענייני חולין, ולולא היו מרכלים עליהם במושבה ומגלים טפח
מפעילויותיהם המחתרתיות, או אז, כלל לא הייתי מקשר בינם
לפעילותם הצבאית. הם לא נראו לי יפים ולא שאפתי להידמות להם.
מידי ערב התפללתי לאלוהים שבשנתי יהפוך את גופי העגלגל לגוף
תמיר, שרירי וחסון כגוף של חייל בריטי. גם התפללתי לאלוהים
שיעניק לי אומץ, קשיחות ולב אכזרי כראוי לחייל בריטי. במשכבי
בלילות חלמתי שאני משרת בצבא הוד-מלכותו וחובש על ראשי כומתה
אדומה.
בעודנו צועדים בכיוון בית-המלון תוך כדי המהומה, טנדר-צבאי עלה
על המדרכה, נעמד באלכסון וחסם את דרכם של הולכי הרגל. לטנדר
החונה על המדרכה הצטרפה מכונית קטנה ומהודרת שבה ישבו שני
קצינים משופמים וכעורי פנים. הם נראו כנחושים עד אימה בדעתם,
בוטחים בצדקת דרכם, שלמים עם עצמם ומרוצים ממעשיהם. מדיהם
המגוהצים להפליא היו מעוטרי דרגות זהב ואת ראשיהם כיסו מצחיות
מלכותיות שצבען היה שונה מאדום, ולכן לא אהבתי אותם. הם החזיקו
גיליונות נייר עם רשימות של יהודים מבוקשים. מן הטנדר קפצו כמה
חיילים שהתחלקו לשתי קבוצות. החיילים שבקבוצה אחת פנו אל
הצועדים וכל אדם מבוגר נתבקש למסור להם את תעודת זהותו
לביקורת. הם נטלו את התעודות והעבירו אותן לקצינים שישבו
במכונית ובדקו אם שמות בעלי התעודות מופיעים ברשימות המבוקשים.
חיילי הקבוצה השנייה עמדו לצד אוספי התעודות עם נשק דרוך.
חיילים אחדים נשארו יושבים על הטנדר ואף הם עם נשקם הדרוך.
אבא ואימא עמדו בתור. אחותי נצמדה אליהם. אני נטשתי אותם
וצעדתי בכיוון החיילים שישבו בטנדר וממרחק מה נפנפתי בידי ברכת
שלום לעברם. תחילה הם הסתכלו בי בחשדנות, וכמה מהם אף הרימו את
כלי נישקם לעברי. אלא שחיוכי כבש את לבו של אחד החיילים והוא
סימן לי בידו להתקרב אליו. משהתקרבתי, חשתי בצחנת האלכוהול
שעלתה מפיות החיילים. אחת מידיו של החייל אחזה במעקה הטנדר.
למרות הריח האיום לא נדחיתי מפניו, הצמדתי את שפתיי ונשקתי את
ידו. כנראה שהדבר מצא חן בעיניו, כי הוא פתח את פיו ודיבר אלי
בשפה האנגלית שבאותם ימים לא הבנתי, וכל שהייתי מסוגל לענות לו
הייתה המילה "יס". הוא ליטף את שיער ראשי ואני שבתי ונשקתי את
ידו. רציתי לחבוש את הכומתה שלו ולא ידעתי כיצד לומר את זה.
הצבעתי באצבעי על הכומתה ואחר כך הנחתי את כף ידי על ראשי.
ייתכן והוא הבין את כוונתי. ייתכן ומישהו מחבריו הבין. כולם
החלו לחייך לעברי ולשוחח זה עם זה כשהם מצביעים באצבעותיהם עלי
ועל הכומתות שעל ראשיהם. ייתכן ואילו הייתי עומד לידם עוד
מיספר דקות, הייתי זוכה לחבוש כומתה אדומה. אלא שבאותו רגע
התקרבה אימא, ובכוח גררה אותי מן המקום. כשסובבתי את ראשי
ראיתי את החייל שלי מנפנף בכומתתו לעברי.
כשהיינו מסוגרים בתוך בניין המלון, לא מצאתי עניין במתקני
השעשועים שנועדו להביא הנאות לאורחים. הכרתי שם ילדים אחדים
בגילי שלא עניינו אותי, בעוד אחותי בילתה את הערב בנעימים
בחברת ילדות בגילה. אף הוריי פגשו שם אנשים שעימהם ניהלו שיחות
אל תוך הלילה. לבי נמשך לכביש, ממנו נשמעו צפירות רבות שנידמו
לי כתקיעות חצוצרה במחנות-צבא. את תריס החלון שפנה לעבר הכביש
אסר בעל בית-המלון לפתוח ואני נאלצתי להסתפק בהצצה דרך החרכים.
על הכביש דהרו רכבים-צבאיים רבים. על המדרכות הסתובבו חיילים
חובשי כומתות אדומות שהקפידו לשמור על קיום העוצר. בשנתי חלמתי
שאני חייל בצבא הבריטי בדרגת קורפורל, חבוש בכומתה אדומה, וכי
החייל שליטף את ראשי הוא מפקדי, קצין בדרגת סרג'נט, ועל ראשו
מצחייה מלכותית אדומה. אנו נמצאים ביבשת ההודית וצועדים לעבר
נהר-הסמבטיון. "התעודדו אחיי בני עשרת-השבטים," צעקתי מתוך
שינה. "בקרוב יגיע אליכם צבא הוד-מלכותו, ייגאל אתכם מעולו של
הכובש מלך אשור, ואני אוליך אתכם לארץ אבותינו, לארץ-ישראל."
אבא שמע את צעקותיי, ניגש אלי ונענע בזרועי, "קרה משהו? אינך
מרגיש בטוב?"
"אבא!" עניתי לו. "לולא עוררת אותי, הייתי זוכה לגאול את בני
עשרת-השבטים ולהוליך אותם לארץ-ישראל. עמדתי עם חיילי הצבא
הבריטי על חופו של נהר-הסמבטיון. המתנו לליל-שבת כדי שהנהר
ינוח מזעפו ונצליח לחצותו ולשחרר אותם ללא קורבנות מיותרים."
"אין דבר שכזה," פסק אבא באוזניי. "בימינו עדת עשרת-השבטים כלל
לא קיימת. במשך אלפיים שנות גלותנו בני עשרת השבטים נטמעו בין
שאר פזורי ישראל. אנחנו בני עשרת-השבטים. נהר-הסמבטיון גם הוא
לא קיים. קיומו היא אגדה.
כשהבחורים הללו חובשי הכומתות האדומות עולים כיום בזיכרוני,
אחד-אחד הם נראים בעיניי יפים להפליא כגיבורים באופרות-סבון.
תמירים, בעלי שרירים, זהובי שער קצוץ ותכולי עיניים. אלא
שבפלסטינה רבו מעשי אכזריותם ובלב ים לחמו באוניות המעפילים
ואף הניחו להן לטבוע על כל נוסעיהן. הלוואי ולא יוסיפו לככב
כגיבורי עולם במהדורות החדשות. יהי זיכרם במחזמר על בחורים
קשוחים ואכזריים, שמרד היהודים בפלסטינה ניתק אותם מאהובותיהם
והביאם לארץ שטופת שמש שבה התמר צומח. ועוד במחזמר יפיפיות,
שהמתינו להם תחת שמיים מעוננים וקודרים של בריטניה לוטת הערפל.
ובין האוהבים מפריד נהר-הסמבטיון הזועף. מעברו האחד של הנהר
הבחורים, שלא נותנים לגעגועים לרכך את ליבותיהם, והם מנפנפים
בכומתות האדומות לעבר אהובותיהם. מעברו השני של הנהר בחורות
כורעות ברך ומייללות משברון לב. מערב שבת ועד לצאתה, כשהנהר נח
מזעפו, הן ניצבות על החוף דבוקות זו לזו ומושיטות את ידיהן
לעבר הבחורים. עיניהן יוצאות מחוריהן לעבר הכומתות האדומות
ובקולות שירה הן פונות אל הבחורים "שובו אלינו! שובו הביתה!"
וקולות המים של נהר-הסמבטיון, הזורמים בשצף-קצף, משמשים כליווי
מוסיקלי למחזמר. |