כשהלורד סמית מודה למשרתת על התה, יושב עם הליידי בחדר האורחים
הגדול ומשוחח על החדש במועדון שלו, אלכס רוצה רק להוריד את
התלבושת ולהסתלק מהתיאטרון. ההצגה העלובה הזאת מוצגת כבר
שנתיים, והוא משתתף בה עוד מימיה הראשונים. מילא אם הוא היה
נהנה מהתפקיד לתקופה ארוכה יותר מהחודש הראשון, או מקבל משכורת
גבוהה. הוא עוד היה יכול לסבול את זה. אבל עכשיו, כל מה שמשכנע
אותו להשאר הן הביקורות הטובות, והעובדה שהרעיון של חיים
כמובטל לא קוסם לו כלל.
אורלי גרינברג, השחקנית שמשחקת את הליידי השקטה, מכניסה את
השורה שלה על הרוצח שמסתובב בלונדון, והוא נוגע את האקדח בדיוק
כמו שצריך, כדי שהקהל יבין שהוא הרוצח, אבל כמעט שוכח את השורה
שלו.
"אל דאגה, יקירה," מר סמית אומר בקול מרגיע, "הבית שלנו
בטוח."
בהפסקה בין המערכה השניה והשלישית, אורלי מחייכת אליו את החיוך
המזויף והיפהפה שלה, ומשוחחת איתו על תאונות דרכים. אורלי תמיד
מוצאת על מה לשוחח. "כן," מהנהן אלכס במהירות, "כבר אי אפשר
לנהוג ולהרגיש בטוח בזמן האחרון." הוא פותח את הארנק ובודק עם
הרישיון שלו עוד שם. יש לו סוג של פראנויה בנושאים האלה.

במערכה השלישית, כשהלורד סמית המתוסכל חונק את הכלב של השכנים,
חורט כתובת מזעזעת על הגדר, ומבלה את הלילה עם זונה ברחוב,
אלכס נזכר שהשאיר את החלון פתוח, ומקווה שרקס לא יקפוץ לכביש,
שנמצא בדיוק מתחת לדירת החדר וחצי שלו. הוא אוהב את רקס כמו
שמעולם לא אהב אף אדם (גם לא אישה), ודואג לו כמעט כמו אמא
שדואגת לילדיה. הוא צוחק לעצמו על ההשוואה, מאבד את הריכוז
בתפקיד ובבמה, ומועד על אחד החבלים. מזל שהלורד סמית שיכור
בסצינה הזאת.
בסוף המערכה, כשהליידי והלורד רואים את השכנים ליד הכלב המת,
כשהלורד סמית פולט צחקוק לא רצוני, אלכס רוצה לבכות. השחקנית
שמשחקת את השכנה מבצעת את התפקיד שלה בצורה המשכנעת ביותר
שאפשר. היא היחידה שלא נמאס לו ממנה בכל השנתיים המקוללות
האלה. כהלורד יורה בה כשאף אחד לא מסתכל, אלכס מרגיש כאילו הוא
הורג את השחקנית עצמה.
במערכה הרביעית, כשהלורד סמית המטורף מנופף באקדחו לעבר הליידי
והשוטרים, וצועק שטויות על בעיות בעולם ותסכול, אלכס נזכר שלא
שילם את חשבון הטלפון והארנונה, ומקווה שהשכנים לא תפסו לו את
החניה, כי הוא רק רוצה להגיע הביתה ולישון. כשהלורד יורה
בעצמו, אלכס מבטיח לעצמו שבעוד שבוע יסיים את קריירת המשחק
שלו, ויתחיל ללמוד מנהל עסקים.