קר.
ממש קר.
מין קור כזה שחודר דרך הבגדים אל תוך העור ואל בין העצמות.
קור כזה שמשתק את גופך, את מוחך, את נפשך.

השעה שלוש אחר הצהריים וחושך בחוץ.
עננים שחורים גדולים מכסים את השמים ונותנים רק לקרני שמש
אחדות לחדור דרכם.
הארץ שרויה במעטה עננה.

קול רעם אדיר מפלח את הדממה, מהדהד במורד ההרים, מתגלגל אל
המישורים ונבלע במצולות.
מיד לאחריו אור בוהק ומחשמל זוהר בשמיים השחורים, מסנוור כל
עין תועה.
זה הגשם שבא, הגשם הגואל.

טיפות גדולות של מים מתחילות ליפול על הארץ מתוך אפלת השמיים,
שוטפות בדרכן הכל:
זוהמה, כאב, פחד, שנאה, דם.
הגשם מטפטף על בני האדם, מחלחל לתוכם ומטהר אותם.
מפנה את הכעס והבלבול, ומותיר אחריו הבנה ורוגע.

הארץ הזאת שידעה רק מכאוב ואובדן נשטפת, מנוקה, מיטהרת.
הגשם מותיר קרקע חדשה ופורייה, מוכנה לזריעתם של זרעי התקווה
לעתיד הטוב יותר.
כל מה שנותר לנו הוא לזרוע ולקצור.

הגשם יורד סוף סוף.
אותו הגשם המבורך והנחשק.
ואנחנו יכולים להתחיל מחדש.



רק חבל שמזמן כבר אין פה גשם.
רק דמעות.