אני אומר לה שתפנה פה שמאלה ותעלה על המהיר. היא מבטלת אותי
בזלזול, מה אתה מבין בכלל במערכת הכבישים האמריקאית, היא
אומרת.
אין בעיה, אני אומר, אבל כשהרדנקים יתפסו אותנו ויתלו אותי על
צלב בוער כי אני יהודי, וגם אותך כי את מזדיינת עם יהודי, אל
תבואי אלי להתלונן.
אל תדאג, אני לא.
השמש מפציצה היום ואיבדתי את משקפי השמש שלי, אז אני משחק עם
הסוכך, מסובב אותו לכל הכיוונים, זה לא עוזר והשמש עדיין הורגת
אותי. תפסיק לשחק עם זה, היא אומרת, אתה תשבור את זה. אני
ממשיך, אז היא עוזבת את ההגה ונותנת לי כאפה, אמרתי שתפסיק!
מעניין אם יש מילה באנגלית לכאפה.
אנחנו נוסעים ונוסעים ואני קבור בתוך המפה, אין לי מושג איפה
אנחנו או לאיזה כיוון אנחנו אמורים לסוע. היא מנסה להרגיע
אותי, אבל אני רואה שגם היא לא בעניינים פה.
אז אני מדליק סיגריה והיא מתחילה להשתעל, איכס יא' בנזונה
מגעיל, אמרנו שלא תעשן בתוך האוטו.
אמרנו גם שתנהגי כמו בנאדם נורמלי, אבל את נוסעת כמו זקנה
מזדיינת.
היא מחמיצה פנים ומגבירה את הרדיו. אני מחליש. היא מגבירה. אני
מכבה. היא מדליקה. המזדיינת הזאת יותר מעצבנת מחברה שלי לשעבר.
אולי בעצם יש כאן איזה דפוס, איכשהו אני תמיד מוצא את עצמי עם
אותו סוג של טיפוס. אולי אמא שלי אשמה בכל החרא הזה. איזה מזל
שיש אמא להאשים.
והדרך מתפתלת והפסטורליה מתגדשת מול הפנים, לאיפה שאני לא מפנה
את המבט יש איזה נוף שווה. אבל מי שם זין על נוף ופסטורליה.
אני לא אדם מתורבת, אני ברברי מארץ הברברים, בראש יש לי רק
מקלחת קרה, מיטה גדולה וזיון מהיר. והיא, היא מרוכזת בכביש,
מנסה לקרוא כמה שיותר שלטים. הנה שלט אחד, "ברוכים הבאים למחוז
דאלאס, 44,884 תושבים".
היא מחייכת ואומרת, אתה רואה, אנחנו בדרך הנכונה, עד סוף היום
אנחנו במיסיסיפי ומחר בערב כבר נהיה בארקנסו. נחיה ונראה.
שעה אחרי היא שוב פעם מתדרכת אותי לגבי אבא שלה, הוא נשמע גבר
לעניין. הוא בטח יקח אותך לשיחת גברים בחדר העבודה שלו, היא
אומרת, לראות אם אתה בנאדם רציני או שאתה סתם בטלן ואולי
אחר-כך, אם תעמוד בסטנדרטים, היא מחייכת, הוא יפתח את הסינגל
מאלט המיוחד שלו בשבילך, ואם הוא ממש יתלהב ממך הוא יזמין אותך
לשחק פוקר עם החברים שלו מהעבודה. אתה יודע לשחק?
מה הם משחקים?
הולדאם, סטאד, שיקאגו, אומהה, כל מיני. בכל אופן, אני לא
מאמינה שהוא יקח אותך לפוקר, במקומך אפילו לא הייתי בונה על
הוויסקי עם ההתנהגות שלך בימים האחרונים.
היא ממשיכה לדבר על אבא שלה וגם קצת על אמא שלה, ואני חושב
שקרואק עשה את אותה הדרך מערבה רק כמה מאות קילומטרים צפונה
מפה, והוא לא היה צריך לפגוש אבא של אף אחת ומצד שני הוא גם לא
ישב במושבי העור של קאדילק ממוזגת. והיא ממשיכה לדבר על הכלב
שלה, ועל הריבות של סבתא שלה, ועל אלוהים יודע מה. ואני מדליק
עוד סיגריה ועוד סיגריה וזה כבר לא כל-כך מפריע לה, כי כנראה
שהיא עייפה וכנראה שגם היא כבר חושבת על המיטה הגדולה במוטל
ועל המקלחת ועל הזיון המהיר שלנו.
ואז עוד פעם השלט הזה, "ברוכים הבאים למחוז דאלאס, 44,884
תושבים". את סתומה, אני אומר, אנחנו נוסעים בסיבובים.
ואתה מניאק חסר רגשות, היא אומרת, אני צריכה להשאיר אותך פה,
שה"רדנקים" יתלו לך את התחת.
כן, אבל אמרתי לך שאני מניאק לפני שיצאנו לדרך, את לא אמרת לי
שאת לא יודעת לנהוג או לא יודעת את הדרך לבית שלך.
היא שוב מגבירה את הרדיו ולובשת את הפרצוף הנעלב שלה. עכשיו זה
השלב שאני אמור להרגיש איך המצפון מציק לי ואיך רגשות האשמה
מציפים אותי, אבל כבר אמרתי שאני מניאק חסר רגשות, אולי לא זה
לא באמת, אולי זה חלק מהצגה, חלק מתדמית שאני מנסה להציג, אבל
אמרתי, ואם אמרתי אז אני פטור מכל החרא הזה.
השמש כבר מזמן לא מציקה לי, מהסיבה הפשוטה שהיא שקעה, ועדיין
לא לגמרי ברור איפה אנחנו, אבל אם לדבר בכנות, אני די נהנה
מהעובדה שאפשר ללכת לאיבוד כל-כך בקלות, אני די נהנה שאני בעצם
פה, אבל לא, כי אני לא ממש יודע איפה זה פה. ואני מסתכל על
הפנים שלה שעדיין משדרות עלבון ואני באמת קצת מצטער, אפילו
שאני חרא חסר רגשות, ואני מקווה שהיא לא תחליק לי את זה בקלות
כי לא מגיע לי, ואני מרגיש קצת מר מתוק, או מתוק מר.
ואז אני רואה שלט לאיזה מוטל ואני אומר לה שלא תתווכח ותיסע
לשם, כי כבר נמאס מכל הסיבובים של היום הזה. היא לא מתווכחת
ולוקחת את היציאה. שתי דקות אחר-כך היא מחנה במגרש חצץ מול
מוטל שמזכיר את את הביתנים מיום שישי ה-13. אנחנו נרשמים
ואחר-כך הולכים בעקבות הבטן שלי לדיינר. הריח שם משגע. אני
מזמין סטייק האם וכדורי אננס בגבינה, פאי סלט עוף, חומיות פקאן
וקפה.
זה לא טוב לכולסטרול שלך, היא אומרת.
אני חייב לטעום את המאכלים המקומיים, אני אומר.
הגשם מתחיל כשאנחנו מסיימים את החומיות, הוא הופך למבול של ממש
בזמן הקפה. פתאום מאה המטר עד החדר שלנו נראים אינסופיים.
אנחנו מזמינים עוד קפה וממתינים בסבלנות. הגשם מסרב לדעוך אז
אנחנו משלמים ויוצאים בריצה לחדר. אנחנו מגיעים ספוגים. בחדר
אני מחבק אותה ומריח את השיער הרטוב שלה והצוואר הרטוב שלה
וכבר לא ממש בא לי על מקלחת או מיטה או זיון, רק לחבק אותה עוד
קצת. ואז היא מתחילה להתפשט וגוררת אותי למקלחת.
ואני חושב שכשנגיע לארקנסו אני אעשה מאמץ עם האבא הזה שלה, אם
אני לא אגרום לו לקחת אותי לשחק פוקר, אז לפחות אגרום לו לפתוח
וויסקי.
ואז אני נזכר שאני בכלל מעדיף וודקה.