הוא נטה לטייל בלילות ברחובות זכרונותיו, לאור הירח הדמיוני,
בחיפוש אחר רעיון שאבד.
שם, במרחק, על הצוק ליד הבניין ההוא, מתחת לערפל הירוק והמצחקק
ששומר עליו מפני גניבה.
הוא רואה את זה, הוא מרגיש את עצמו מתקרב אט אט לזכרון הנכסף,
אבל כל צעד רק מעייף אותו יותר, מקטין אותו, ממזער את כוחו,
מעוור אותו, מחריש את קולות הצחוק במרחק.
הוא מתעורר שטוף זיעה קרה, עיניו פקוחות לגמרי, מוחו צלול
וזכרונותיו מהחלום, אם זה מה שזה באמת היה, נמצאים בפוקוס
מושלם. הוא רושם על מחברת נייר ליד מיטתו בעפרון את מהלך
החלום, למרות שהוא יודע ששום דבר לא השתנה מאז אתמול או היום
לפניו. דפי מחברתו, על כולם רשום אותו חלום, אותו סיוט כמעט
נשלט לחלוטין, כמעט.
השמיים היו כשם שהיו בעולם החיצוני לו, כך שאם ירד גשם כשנרדם,
כך היה בעולמו הפנימי. לפעמים היה בוקר, לפעמים ערב, אבל זה לא
שינה את פני הדברים. האדמה תמיד הייתה אפלה כתמיד, הערפל תמיד
היה באותו צבע ירוק בהיר, הצחוק תמיד היה מאיים כתמיד, והירח
תמיד זהר בשמיים, בין אם לבדו או לצד השמש.
עולמו הפנימי היה מורכב מעיר אחת, וים סוער סביב לה. ספינות לא
עברו בה, כי לא היה לאף אחד מה לחפש שם. חוץ ממנו. לעיר היו
מפעלים מתכתיים וחלודים, והמכונות שהפעילו אותן שיצרו את הערפל
עדיין עבדו, אם כי יותר לאט משעבדו פעם. הוא אף פעם לא פגש
הרבה אנשים בביקוריו, רק צללים שריחפו ללא מטרה על פני הכבישים
הסדוקים, כנראה העקבות של אנשים שהכיר ושכח.
על הכבישים היו מונחים ספרים פתוחים, בתוכם תמונות וציורים של
דברים שראה רק בסיוטיו.
לעיר לא קראו, כי שם לא היה לה. גם לו לא היה כינוי בחלום, כי
הוא היה רק מבקר בתוך זכרונותיו המודחקים, ובדיוק מסיבה זו הוא
היה הולך לאיבוד ברחובות העיר כל פעם מחדש, לא משנה כמה ניסה
לשנן את הדרכים. נראה שכל פעם שהוא היה מתעורר העיר הייתה
משתנה, אך בתוך תוכו הוא ידע שלא היה זה המצב. העיר תמיד הייתה
אותה העיר.
זה היה כמה שנים לפני שהוא החל ללכת לפסיכולוג, וזה היה כמה
חודשים לפני שהוא החל להרגיש בחוסר בלתי נסבל שגדל לאובססיה
מתמשכת.
הפסיכולוג אולי ריפא את נשמתו הקודחת, אבל הוא גם גרם לו לאבד
פרט משמעותי של אישיותו.
הוא הבין זאת כעת. הוא הבין שאדם, לא משנה כמה שבור הוא
מבפנים, או כמה הרוס הוא מבחוץ, הוא אדם אך ורק בזכות דברים
אלו, ואין להם תחליף. לא לטווח הארוך, לפחות. |