המרצה, אשר ישב עד עכשיו בשורה הראשונה, קם והחל לעשות דרכו
לעבר במת הפרקט המבריקה של האודיטוריום. הוא פנה ימינה, הלך
לקיר הימני של האולם וטיפס באיטיות טיפוסית למרצים זקנים כמותו
בשלושת המדרגות הנמוכות שהפרידו בין הרצפה לבין הבמה, ואז פנה
שמאלה והחל לעשות דרכו למרכז הבמה. לאחר שסוף סוף נעמד מאחורי
הדוכן, הוא נזכר שהוא שכח את ניירותיו בתיקו, שנשאר בכיסאו,
והחל לעשות את מסעו האיטי אל התיק, אבל אחד התלמידים בקהל קפץ
ממקומו במהרה, חטף את התיק והגישו למרצה הזקן, רק שלא יחל במסע
הייסורים האיטי הזה שוב.
''היום,'' אמר המרצה לאחר שסוף סוף סידר את ניירותיו, ''אני
אדבר על כתיבת סיפור קצר.''
הקהל השמיע אנחת הפתעה, אולי כי הם לא חשבו שהמרצה הזקן הזה
עוד מסוגל לדבר, אולי כי התלמיד שהגיש את התיק מעד ונפל מהבמה
הנמוכה בדרכו חזרה באותו הרגע או אולי בכלל בגלל שהיה זה שיעור
היסטוריה.
''אה, סליחה, אדוני המרצה,'' אמרה רותי השמנה והשעירה, החרשנית
של הכיתה. ''עד כמה שהסיפור הקצר מרתק, אני עצמי כותבת סיפורים
קצרים,'' היא עצרה לרגע והביטה בחבריה לכיתה מאחוריה בחיוך רחב
וגא, מצפה לסימני התפעלות כלשהם, אך אלו בוששו לבוא והיא שחה
ראשה והמשיכה במלמול, ''אנחנו לא לומדים על הסיפור הקצר כרגע.
למען האמת, אני חושבת שטעית בכיתה - זהו שיעור היסטוריה.''
המרצה הסתכל עליה באיטיות אופיינית וסימן לה בידו לגשת אליו,
ובעוד היא קמה לטפס על הבמה (לא דרך המדרגות, כדרך הצעירים
הנמהרים בימינו) הוא אמר, ''אני מודע לעובדה שזהו שיעור
היסטוריה, רותי.'' אף אחד לא ידע מאיפה הוא יודע את שמה של
רותי הבהמה השמנה, אבל אף אחד גם לא התעניין. המרצה סימן לה
להיעמד עם הגב אליו על הבמה והמשיך;
''בשביל סיפור קצר טוב, מלבד כותרת מושכת, יש ליצור טיזר אשר
יגרה את הצופה.''
הוא נעמד מאחורי גופה השמן והשעיר למדי של הבהמה אשר עמדה על
רגליה והביטה בו בשעמום כלשהו. לאחר שלושים שניות של שקט,
הפציע חיוך על פניו והוא התרחק מהבהמה ופנה שוב לתלמידיו.
''עם מה שכתוב שם למעלה,'' אמר, ''מובטח לכם שכל קורא שייתקל
בזה, יקרא ישר את שאר הסיפור.''
הקהל שוב השמיע אנחה, אבל הפעם לא של הפתעה, אלא של הבנה.
עכשיו הם ידעו כיצד ידע את שמה של רותי.