וכך אתה תלך, תלך מהחדר שלי.
אני אשאר לבד. בוכה. רועדת.
טוב,לא באמת יש לי את הזכות לדבר.
אני עצמי תמיד הייתי ככה.
ולא רציתי להשתנות אז.
עד ש... אתה הופעת.

וזה נכון - אולי לא באמת אני צריכה לדאוג, לא צריכה לחשוב על
זה, ולא צריכה לנהל את הפראנויות שלי בתוך ראשי.
אולי עדיף שלא אקבל את זה ככה.
אבל זה כך ולא אחרת.
ואני אשכב בחדר.
אבכה.
לבד.

ואתה תלך מהחדר שלי, בזמן שאני אחבק את הדובי ואדמיין שנשארת
איתי, במיטה, מחבק אותי, ונושק שפתיי.
ואני אשכב בחדר.
אבכה.
לבד.