העיניים שלה שמחות עכשיו. היא ראתה ירח מלא כבר שלושה לילות.
כן, שלושה לילות רצופים והריח היה לבן ושלם. כמו המעגלים שהיא
לומדת עליהם בשיעור טריגונומטריה. היא מודעת לעובדה שלא ייתכן
והירח היה מלא לשלושה ימים... וביומיים מן האושר שלה - הירח
היה רק כמעט מלא... והיא, היא פשוט לא שמה לב לדקויות.

העיניים שלה תמיד היו עצובות. גם כשהיא צחקה. העיניים תמיד בכו
על דבר מסתורי שכזה שטמון בלב. ולמעטים שראו את העיניים הבוכות
שלה - היא שיקרה. נתנה סיבות שטחיות לכאב.

כשהיתה לבד - העיניים שלה תמיד בכו. לרוב בצורה ממשית שכזו...
עם הדמעות, עם הגודש באף, עם ההיסטריה.

היא אמרה לאמא שלה "תראי, אני רואה את הירח המלא הלילה, וגם
אתמול הוא היה כך." ולפני שאימה הספיקה להוציא מילה מהפה, היא
המשיכה לומר "אני יודעת שהוא לא באמת מלא. אתמול הוא היה רק
כמעט מלא, אבל ככה אני מעדיפה לחשוב. זה עושה לי טוב
לעיניים...".

אני חושבת שאם מישהו היה קם בלילה הראשון או השלישי ואומר לה
"תראי, הוא רק כמעט מלא, כאן כבר אפשר לראות חוסר," הוא היה
האדם הרע ביותר על פני האדמה. ואולי זה בכלל לא משנה אם הירח
מלא או לא. כי עכשיו העיניים שלה מביטות בשמחה.