בערב צפיתי בוידאו בסרט "להיות ג'ון מלקוביץ" ובבוקר התעוררתי
בתוך אריק שרון.
לא הופתעתי.
אריק שתה מיץ שזיפים לריכוך והייתה לנו יציאה טובה, ריחנית
משהו אך רכה ומרוקנת.
אריק שר. הוא לא מפסיק לשיר, להמהם, לפמפם לעצמו שירי מגל
וחרב, ארץ ישראל הישנה והטובה, ללא הפסקה של ממש.
בליל של צלילים וקטעי הברות מנסה לחדור מבחוץ אל אוזניו, אך לא
נשמע או מובן. כל מה שאוזניו שומעות - נטמע בהמהום הבלתי פוסק
של השירים החביבים עליו. הוא מאחל לנהגו האישי איחול בוקר טוב
ומיד ממשיך בפימפום של "באנו חושך לגרש,בידינו אור ואש".
הזימזום הבלתי פוסק מעיק עלי, איני יכול לחשוב בבהירות, איני
שומע דבר וחצי דבר מן הנאמר. גדודי אנשים מקיפים אותנו ואנו
איננו שומעים דבר, "אל יבנה הגליל אל יבנה הגליל" הבעת חיוך
חביב נסוכה על פנינו כשאריק נזכר בשורות ההמשך והבעה ממלכתית
של ריכוז ודאגה משתלטת עלינו כששורות זמר נקטעות לפתע בשל
תעתועי הזיכרון הנחלש עם השנים. "שני צלמי רחוב, זרח וצלמונע"
הוא ממשיך לפזם לעצמו בישיבת הכנסת תוך כדי עילעול חסר פשר
בערימת דפים מודפסים שמונחת משום מה על שולחנו.
"האם האם האם אמרו לך פעם" הוא מתופף באצבעותיו הגוצות על
השולחן בחוסר סבלנות. הזימזום הבלתי פוסק משתלט על הוויתי
ומטריף את דעתי. אני רוצה החוצה, לא יכול לנשום יותר, מחניק
וצפוף לי כאן. לפתע אני מבחין בטירטור עמום הבא ממעמקי הגוף
הכביר והענק. טירטור שלא שמתי אליו לב עד עכשיו. מטח קצוב עמום
של טון עמוק ונמוך שעולה ומתגבר מרגע לרגע, מטביע בתוכו את
ההימהום האין סופי, משתלט אט אט על כל נים ונים בנשמתי ועוטף
אותי בענן סמיך ומטשטש חושים. מן הזייה שמונעת ממני כל בדל
מחשבה. מן ים כחול כהה עמוק וסמיך מאפיל על הנעשה מסביבנו.
קולות הדיבור של חברי הכנסת נמסים לשובל דביק ובלתי ניתן
לפיענוח.
פתאם, רגע של חדות, של צלילות דעת, של הבנה חדה וברורה. האמת
מכה בי בחזקה ומטיחה את גופה הזויתי ברכותנו. עכשיו אני מבין
מדוע אריק אף פעם לא שומע את הנאמר אליו, הטירטור הזוחל והעוטף
הוא מחשבה אחת אין סופית.
מחשבה צפופה וסמיכה שמאפילה על כל ההימהומים והפיזומים
למיניהם. אריק לא שומע דבר מכיוון שהוא תמיד חושב על הארוחה
הבאה.