היו לה עיניים כאלו שפוגשים במכינה אקדמאית. אף בפרופיל של זאב
אצילי. ותכשיטים מנצנצים לא היו לה. רק העיניים, יהלומים כנכס
אנושי. ואני לא הייתי שלה, לא הייתי כלל.
מי שהיה מביט בי אז היה רואה עננים בעיניים שלי, ענני עייפות
מצטברת, ממתינה, עייפות ממתינה בעיניים שלי, המתנה נצחית כזו,
מרוקנת, בעיקר את התאווה שאין לי. לילדים יש תאווה לחיים. הם
לא מודעים לזה ומדברים את זה דרך הגוף. אולי זה מה שמשך אותי,
לרצות ילד מתוך מחשבה שאולי אז החשק לחיים יידבק גם בי. אני לא
זוכר שהייתי ילד, ולא מצליח להבין איך רציתי אחד. אולי זו
מחשבה איומה אבל פתאום קשה לי לראות את זה ברור כמו שראיתי
פעם. זה מוזר אבל כשהסתכלתי עליה יכולתי לראות את הילדה שהיא
הייתה, לבושה בשמלה ורודה קוקיות קופצניות זרועות קטנות
שמחזיקות בנדנדה כשהיא עולה ויורדת עם החיוך.
זה כבר לא יידבק בי, רק הראש סחרחר החדר גדול מדי הקירות
עירומים השקט הזה המבודד שמסתנן לאט פנימה וממלא אותך בריק,
חוסר משמעות וחוסר אונים עד שכל שנותר לך הוא לשבת ולחכות
שמשהו יפסיק את זה.

איך ממלאים את השעות, זה כאילו אני לא זוכר ואני יודע שיש
אנשים שחיים את זה כל הזמן ולא מספרים וזה מרתיח לי את הדם
כאילו הם עושים דווקא וסוחטים ממני את השעות כמו שקית שוקו.
אני זוכר שלא ידעתי מה זה נרגן וזה הצחיק אותי בפעם הראשונה
ששמעתי את המילה. אני זוכר עצמי יושב בחדר מלא אנשים מביט
לצדדים חושב כמה חיים יש פה חיים שהם לא שלי ולא מרגיש כלום.
כאילו הרחש עובר מעליי. והשיער שלי נשר מעצבות יתרה באותה
תקופה אני זוכר שחשבתי איך זה שדברים טובים מפסיקים באיזשהו
שלב ודווקא הדברים המיותרים כמו שיער וציפורניים רק גדלים
והולכים ערמות של פסולת גופנית ופסולת נפשית פסולת גרעינית
מחשבתית וזה יוצא מכלל שליטה אם אין פיקוח. כמו שהיינו קטנים
וסיפרו לנו את הסיפור על יהושוע הפרוע ואנחנו פחדנו ממנו נורא,
עם כל התמונות המגעילות שלו בספרים הוא דמה קצת לאיש המערות עד
היום אני לא אוהב את השם הזה.
אבל אותה דווקא אהבתי, את זאת עם העיניים, אפילו הספקתי להגיד
לה את זה אבל היא ברחה ממני די מהר אמרה שזה לא זה שאין לי
משהו, שחסר, אולי יש לי יותר מדי אין, שאני צריך קודם כל לפתוח
ארונות נעולים לנבור עמוק פנימה, להוציא למיין ולהתחיל לפרוק,
ככה היא אמרה, לפרוק, ואני חושב שיש לי כל-כך הרבה לאחסן ואין
לי מספיק בוידעם