זו הייתה סתם עוד פגישה שכזו, שבה אתה מכיר את כולם אבל לא
באמת מכיר אף אחד, מתעניין אצל כולם אבל מוצא שאף אחד מהם לא
באמת מעניין, אבל בפעם הזו זה היה שונה. גם היא הייתה שם.
כשנכנסנו בהתחלה למה שנראה כעוד ערב מאוס בבית קפה שגרתי, עם
כמה חברים של חבר שאצלו שהייתי מספר ימים, כבר התחלתי להתחרט
שהסכמתי לבוא. בחוסר חשק מוחלט ניגשתי לכיסא בקצה השולחן העמוס
אנשים והורדתי את המעיל תוך מתן חיוכי ''איזה כיף לראות אתכם''
מזויפים, והתיישבתי. לקחו לי כמה שניות עד שבכלל הרמתי את ראשי
מהתפריט אליו מייד שקעתי, והתחלתי במין סריקת משתתפים שכזו רק
כדי להבין את גודל הטעות שבהימצאי שם. ואז, ממש בקצה השולחן,
בין אחת שלא חיבבתי עוד מהפגישה הקודמת לבין הבחור שתמיד חשב
שהוא ממש מצחיק, היא ישבה. בהתחלה לא ממש הבחנתי בכמה שהיא יפה
ולא קשורה לסיטואציה. ראשה היה מורכן לעבר התפריט וכל שיכולתי
לראות היה שערה הבלונדיני המתולתל שנחרץ על ידי שביל שכאילו
צויר היטב. נמלאתי סקרנות מטורפת וכל מה שרציתי זה שתרים את
ראשה לעברי. ברגע זה ממש, בו עיניי זועקות לעברה שתסתכל
לכיווני, ראשה כמו נענה לקריאותיי והחל מתרומם לעברי. אני לא
יודע אם זכרוני מתעתע בי או שהזמן כמו עמד מלכת, אבל נדמה לי
כעת שהתרוממותה הייתה איטית איטית, ונעצרה בדיוק בנקודה בה
עינינו נפגשו. עיניה היו ירוקות ומשוכות לצדדים כמו במשיכת
מכחול ותחתיהן היה מונח אף קטנטן וארוך טיפה שכאילו הוליך אותך
אל שפתיים דקות ומשורטטות, שחייכו לכיווני במעין חצי חיוך עקום
שכזה, שבאותו הרגע פשוט היה בא לי לזנק על השולחן ולרוץ לחבק
אותה. באותו שבריר הרגע אני מתבונן בה עמוקות, ופתאום נשכחו
כולם מסביבנו ורק שנינו נמצאים. אבל כנראה שלא כך היה כי בדיוק
אז הגיע המלצר וכאילו הרים את מחט הפטפון משיר האהבה לו
האזנתי.
אחרי בירור זריז הסתבר שהיא חברה של חברה של החבר שלי עוד
מהתיכון, עובדה שלא הזיזה לי בשיט. העבר שלה לא עניין אותי, כל
מה שרציתי לדעת זה בסך הכול אם היא תתחתן איתי. את הדקות הבאות
העברתי בהתקרבות מתוכננת היטב תוך הקרבת דקות יקרות בשיחות
חסרות תוכן עם האנשים בדרך. ולאחר כמה דקות מההבחנה הראשונית
כבר הייתי במרחק שיחה ממנה.לאחר מבט יותר מעמיק וקרוב הבנתי
שני דברים. הראשון הוא שאני לא מכיר אותה. והשני הוא שמאוד
מאוד שווה לי שכן להכיר אותה. תוך השתלבות (מבריקה, אני חייב
לציין) בשיחה הכרנו. קוראים לה ענבל. אני רושם את השם ולבי
פועם חזק יותר.
החלנו לשוחח ואני מגלה כי היא מקסימה אותי יותר ויותר מרגע
לרגע. היא אפילו אמרה שהיא עוברת השנה דרומה לעיר שלי ללמוד,
ואני כל כך מאושר לשמוע שהיא תהיה קרובה. אני מקשיב לה ובוהה
בשפתיה ורוצה כל כך לנשקן. בוחן את עור פניה וכל כך מתאפק שלא
לשלוח יד וללטפו. היא מעניינת ואני מצחיק אותה בשנינויות הומור
שמשחקות לטובתי היטב ופתאום זו רק שיחה של שנינו וכאילו שנינו
לבד שוב כמו במבט ואני מרגיש את ידה על כתפי ומופתע, אך לפתע
כאליו מתעורר ומבחין שזו ידו של החבר שלי שאומר לי שכמה חבר'ה
ממשיכים לפאב. אוי, כמה שנאתי אותו באותו הרגע. שאלתי אותה אם
היא מצטרפת והיא חשבה והיא ביררה עם חברות. נשבעתי לאלוהים
שאני אהיה חייב לו לעולמים אם רק תגיד כן. והיא אמרה שכן.
נסענו לשם ברכבים שונים וכל הדרך רק הבטתי אחורה לוודא שהם
באמת שם ושהיא תגיע. כל כך רציתי בחברתה שוב.
הפאב התברר כאכזבה גדולה. הוא היה רועש ולא נתן הזדמנות ליצירת
שיחה בינינו. היא ישבה מעט רחוק וחיסלה כל סיכוי לשיחה אפשרית.
הרגשתי כמו ילד שפתאום איבד את הצעצוע הכי כיפי שלו. בנוסף לכל
הצרות נזכרתי שמחר אני חוזר דרומה הביתה וזו כנראה הפעם
האחרונה שניפגש. רציתי למות והכול נראה כל כך רע. אחרי חצי שעה
שבה אני שקוע בעצמי אבל גם בעיקר בדיכאון, החליטו החברותא
שמתקפלים לישון. הבטתי בה. היא שיחררה פיהוקים לכל עבר ובאחד
מהם הסתכלה עליי ובסיומו חייכה בעייפות. חייכתי בחזרה בחיוך
עצוב שכזה, ומלא הבנה של פספוס. בדרך לרכבים רציתי כל כך לתת
לה את הטלפון ולומר שאני רוצה שנשמור על קשר ועוד מיליון דברים
שהרגשתי באותו הרגע, אבל פשוט לא יכולתי. לא היה בי את הדבר
ההוא שנותן לך את הדחיפה האחרונה. הפסדתי את זה. עלינו כל אחד
לרכב שלו והבטתי בה בפעם האחרונה כשהיא יוצאת מהישג ידי ונשארת
לטיפולו של הגורל.
עברו מספר ימים ואני עודני איתה שם. במבט. בחיוך. בשיחה.
היא לעולם לא תדע כמה השתוקקתי למגע ידה ואיך הבטתי בה באהבה
ובאכזבה. היא פשוט לא תדע.