השעה 9 בערב ואני יושב בסלון על הספה. האור החלש מהמטבח יוצר
פסים ארוכים של צל, כמו רשת דייגים הנמתחת מדלת הכניסה לרוחבו
של הקיר הצפוני, עד לרמקול בצידו השני של החדר. לפעמים אני
אוהב את הרגעים האלה בחושך, חש כיצד השקט מחלחל לתוכי בערגה,
כמו בור מים הלוגם את טיפות הגשם הראשון לאחר קיץ לוהט, ממלא
את גופי בשלווה, בתוגה, ויוצר סביבו הילה נעימה ובטוחה. אני
מביט לחצר דרך השמשה הגדולה של החלון. עלי עץ הצפצפה מזכירים
ציור לב על גב עטיפת מחברת ילדותית, מניעים את גופם ברוח
בקלילות הרמונית, כמו רוקדים לכבודו של הסער החיוור.

אני זוכר את היום בו כתבתי לך בפעם הראשונה, כל כך סקרן לדעת
מי את באמת, מה מסתתר עמוק בתוכך מעבר לעיניים הטובות הניבטות
אלי מצג המחשב. שתי ישויות מעולמות שונים נפגשים באוויר. אני
רואה אותך דרך התמונות, שומע את קולך הרך, הנעים, המלטף. אבל
את שם ואני כאן, ובינינו  קילומטרים של שמים, של ים ושל הרים.
אני נושם עמוק את החדר ופולט מראותי שריקה ארוכה, נשכב על
הספה, מסכל את ידיי מאחורי עורפי, בוהה בתקרה. צללית המנורה
מזכירה לי פתאום עכביש גדול ושחור. אני מרפה את אבריי, חש כיצד
גופי שוקע מעט לתוך הבד החלק של המיטה. לא רוצה להרהר בדבר, רק
לרחף בתוך האפלה כמו איש חלל בחליפה מגושמת, ידיו פרוסות
לצדדים והוא נע ללא משקל בין כוכבים וגלקסיות בריק מוחלט. אבל
אני אינני מצליח, ממש לא יכול. כמו נחשים קטנים שבקעו זה עתה
מביציהם, זוחלות המחשבות מראשי. רק לפני רגע נשקו מילותיך
באוזני וכבר אני מתגעגע כאילו הכרנו זה שנים. והנה עוד רגע
תיכנסי בדלת ותעמדי מולי באותם מכנסים בהירים הניבטים מהתמונה
ששלחת לא מזמן. מעניין מה באמת את עושה ברגע זה. אני נכנע
בעונג לפנטזיות המבעבעות ומדמיין אותך בביתך יושבת בתוך כורסה,
קוראת ספר בירכיים שלובות, מדברת בטלפון עם חברה, מספרת אולי
אלינו. התמונות רצות מולי באי סדר. את הולכת, אוכלת, מביטה
בטלוויזיה, מתקלחת, ישנה, מתלבשת. כבחריקת בלמים אני עוצר את
שטף הדמיונות, לא מרוכז, מגלגל לאחור את סליל המחשבות כמו
ברשם-קול גדול וישן. חזרה למקלחת. רואה אותך פוסעת על בהונותיך
עטופה  בחלוק רחצה בהיר, נעמדת מול הראי, מביטה בפניך. פורמת
תוך כדי את הקשר בחגורת הבד, מאפשרת לבגד לנשור מגופך בליטוף,
מניחה אותו בעדינות על השרפרף ליד החלון. גבך מתקמר לפנים כאשר
אצבעותיך הדקות נוגעות בברז המים החמים. אני מביט בך. אני נמצא
שם לידך מבלי להיחשף, כמו גנב בלילה, כמו מאהב ניסתר. מציץ מעל
ראשך, שיער בהיר נח על עורפך. כגחליליות באפלה סומר גופך למגע
המים. ניחוח לימון בקילוח דק של יסמין מכה באפי, הסבון מחליק
על בטנך בתנועות רכות של מעגל, יוצר בין הקורקבן לחזה בועות
עגולות ושקופות. את מעסה את ידייך, כתפייך, יורדת לאורכו של קו
הגו הגולש אל ירכייך, שוקיים, שד ענוג, פיטמה מזדקרת. ליבי
הולם בחוזקה, פטיש אוויר, מתפרץ, רוצה לנתר מקרבי, להיות איתך
באדים המיתמרים, בחמימות המתוקה, בתוך הריחות המשכרים, בין
זרועות הנוטפות מים לבנים.

אני קופץ מהספה. רעש עז של מנוע מהכביש ברחוב פילח את הדממה.
נדמה לי אופנוע. אני נחפז לחלון. אורות בלימה אדומים מאירים את
העיקול בסוף הסמטה. אני גורר את רגלי על השטיח, הולך למטבח,
נעמד במרכזו. לא בטוח מה אני רוצה, אולי תה צמחים, בירה. אני
מוזג לעצמי גולדסטאר, יותר מדי. הקצף ניגר על השולחן. אני לוגם
מהכוס בזריזות ומספיג את הנוזל במטלית לחה. לא, זה לא יתכן.
מנסה שוב לגרש את הספקות הדבקות בי כעלוקות, לא מרפות, תופסות
את עורקיי בלפיתת חנק כמו מתאבק. גוש תקוע בגרוני. מה אם לא
נמצא חן זה בעיני זו? שני זרים שונים משגרים מבטים קפואים,
דממת מוות, רוצים לברוח, לרוץ, להתכרבל בתוך עצמנו, להתפלל
שהאדמה תפער את פיה ותבלע או תקיא כל אחד חזרה לעולמו, לחייו,
לעגמומיותו. אני פותח שוב את המקרר, למה? לא יודע. סוגר, מרים
את הכוס, שואב לגימה גדולה ומתיישב בחדר מול המחשב. מביט במסך.
פתאום אוהב אותו כל כך. משחק בעכבר, עובר שוב על המילים,
המנגינה המצטלצלת. רוצה ללטף, לחבק, לצעוק לכולם. אלו השיבו לי
את חיי, את אורי, את כוחי המותש. מילים שחורות צפות על הצג
הלבן כמלאכיות הפוכות.

אמרת שאת רוצה ללכת לים ישר משדה התעופה. כל כך אהבתי את
הבקשה, המרחב הכחול, קשה  להבין כיצד אפשר בלעדיו, בטח שנלך.
את נוחתת בלילה מאוחר, ניסע ישר לתל אביב, נחנה בדיזנגוף למטה
ליד קינג ג'ורג, נטייל ברגל לאורך הרחוב, אני אספר סיפורים
מצחיקים, שולח לעברךמידי פעם מבטים חטופים. את תעצרי, תביטי
בחלונות הראוה, נעלים, מגפיים, תיקי עור. תתלהבי משמלת ערב
שחורה על בובת דוגמנית מחייכת. ליד פרישמן ניכנס לבית קפה. אני
לא רעבה, תאמרי מבוישת, עדין לא מכירה, לא בטוחה. נשתה יין,
נרים כוסית, משהו ספרדי, אדום. המלצרית תמליץ בחום. לחיי
האושר, לחיי האהבה, לגרוש הבדידות. נשיק כוסיות. בפעם הראשונה
את מביטה לתוך עיניי, ללא מורא, כמו סימן מוסכם שזה בסדר. את
לא מאוכזבת. אני שמח, מאושר עד הגג, מחייך בתוכי. שפתייך
נושקות לכוס, סדק קל בקצה הפה. אני יושב קרוב, את לוגמת, נושפת
מהאף. אני מריח את הבושם. משהו מתוק, לא יותר מידי. פוגש עם
בירכי את רגלך כאילו במקרה, בדיוק באמצע המשפט על הבדלי מזג
האוויר. ממש חם. את לא נרתעת. אני מתכווץ בתוכי. בכל זאת נזמין
עוגת תפוחים עם גלידת וניל, אחת לשנינו. המלצרית מהנהנת,
נסוגה. היין טוב, מעלה סומק קל בפניך, עינייך רכות יותר, פחות
מאומצות. את נשענת לאחור מביטה לצדדים, נוגעת ברגלית הכוס
באצבעותיך, שואלת שאלות, צוחקת.

הטלפון על השידה מצלצל בפראות. אני מזנק לעברו, זורק הצצה
לשעון. השעה כבר 10. מבטיח לא לאחר מחר, מרגיע את אחותי. ראש
השנה, נוסעים כולם לנתניה, לארוחת חג אצל הורי כלתה העתידית.
אוכל מרוקאי, מעניין. אני חסר סבלנות, ממהר לסיים את השיחה.
חוזר למטבח מחליק את שאריות הבירה לגרוני היישר מהבקבוק, נשכב
שוב בסלון ומותח את אבריי. כן, אז איפה היינו, שואל את עצמי.
אנחנו מדברים הרבה, משחזרים כל אימייל, כל סיפור. מנסה לעשות
רושם, להיות נחמד. אני מתלהב, מדבר בקול רם, מנופף בידיי.
מבטים ננעצים לעברנו מהשולחן ליד. אני לא מתרגש אבל נישען על
מרפקיי לפנים ומנמיך את קולי.

אנו יוצאים משם ופונים שמאלה לפרישמן. הליכתנו זקופה, קלה
יותר, כאילו גלשנו זה עתה מטבורה של מכונת כביסה ענקית, צחים,
נקיים מחרדות, מעלבונות, נושמים חופשי בעיניים בורקות. אני
מקרב את ידי לידך בהיסוס, את משפילה מבט בחיוך, משלבת את
אצבעותיך בשלי. שתיקה, מגע ראשון כל כך נעים. אנחנו עוברים את
בן יהודה ומתקרבים לירקון. זה מלון דן, אני מצביע, פעם הייתי
פה עם אשתי לשעבר. את לא מגיבה, מתעלמת. איזה מטומטם, אני נשבע
לא להזכיר אותה יותר לעולם. אנחנו חוצים את הטיילת ויורדים
במדרגות לכוון החוף. את מרפה מידי, חולצת נעלי בד דקים, יוצרת
שני קיפולים צרים בכל מכנס, רצה בקלילות על החול הרך, מרחפת.
אני נשרך אחריך בהליכה גמלונית, שוקע מעט בכל צעד, עוצר, חולץ
את נעלי. את כבר עוברת את הלבן ונעמדת על הקרקע הלחה, פורסת את
ידייך לצדדים כמו תחנת רוח, משוועת לאוויר המלוח. המשב מכה בך
קלות, מבדר את שערותיך הדקות. אני נעמד מאחוריך לא להפריע.
כעבור רגע את פונה לעברי, פנייך קורנות זוהרות גלים דקים, כמו
כבסים לבנים על חבל, נשברים, מרטיבים את קרסולייך. אנו שוב
אוחזים ידיים פוסעים לאורך החוף. אני מביט לאחור. עקבות
זעירות, מבריקות, שקועות. מניח את ידי על כתפך ומהדק קלות. את
כורכת את זרועך סביב מותני. שני זרים פוסעים בתוך האפלה.

לאחר זמן אני מציע שנשב על החול. את נעצרת, מביטה אל האופק,
חוככת בדעתך. אוניה מפליגה לא רחוק מהחוף, שלל צבעים מנצנצים.
את מתיישבת ראשונה, מניחה את ישבנך על ראשו של תלם קטן, אוספת
את ברכייך בזרועותיך. אני מתיישב מאחוריך בפיסוק, משעין את גבך
על חזי, עוטף אותך בידיי. אנו כמעט לא מדברים. אני מצמיד את
נחירי אל צווארך, חמצמצות מעורבת בבושם ומלח עולה באפי. אני
מעסה את כתפיך קלות באצבעותיי,לש ברכות את שריריך, גופך רפוי.
את מניעה את ראשך בסיבובים קטנים, כמו מחובר לחוטי משי דקיקים.
אני מקרב את פי, נושק לחוליה המזדקרת בין השכמות. כעכבישים
שולח את כריות אצבעותיי תחת חולצתך. את מצמידה את מרפקייך
קלות, אבל הן כבר שם זוחלות לאורך הבטן מלטפות את שדך, רך כמו
קטיפה, כדור צמר. את מסתובבת  בחדות, עינייך עצומות מתשוקה.
אני נושק לשפתיך, מצמיד את פטמותיך הזקורות לגופי. הבל פיך
נעים ועדין, לשוני יונקת אותו בתאווה. גרגר חול נגרס בין
שיניי, נשימותינו מתכרבלות, נשזרות, יוצאות במחול. את נשכבת
עלי, קלה כנוצה. רחש חול באוזניי, ציפורניים ננעצות בכתפי...
רגע! אני מתעורר בבהלה. אגל זעה קר זולג מרקתי. אני מגחך. לאן
הפליג דמיוני. הצללית על התקרה נעלמה.מתיישב ומציץ בשעון, 11
ושלושים. איך שהזמן טס. נעמד, תפיחה קלה במפשעתי מאלצת אותי
לסדר את מכנסיי. מהרהר כמה מוזר - גבר בן 50 מרחף בחלום, איזה
כייף.