"תעלמי לי מהחיים כבר י'מטומטמת!"
הוא צעק עליה והתכוון לכל מילה שנפלטה מפיו בזרם חד ומטורף.
"לא רוצה לראות אותך יותר חלק מהחיים שלי, הבנת? זונה!"
היא לא הקשיבה לו.
היא לא רצתה בכלל. זה לא עניין אותה.
"תתפוצצי!!"
הוא צרח וגם אחרי שתי יריות בבטן היא המשיכה לזחול לעברו.
והוא המשיך.
הוא התכוון לכל מילה שלו והוא הבין כמה זה לא מזיז לה.
"מתי תביני? מתי? אה? מתי תביני שאת לא שווה את כל זה?
נשיקות-קיבלת. זיונים-קיבלת. שירים-קיבלת. אהבה-קיבלת, וגם
החזרת אהבה. אבל את לא מבינה שלפעמים צריך גם להקשיב?"
היא לא הקשיבה.
"אני אמרתי לך מיליון פעם! ניסיתי וניסיתי, דיברתי וסלחתי, ומה
לא עשיתי? אבל כמה אפשר? אמרתי לך-זה לא הולך, אבל לא-את
בשלך!
את ממשיכה להיות חלק מהחיים שלי שכבר ממילא לא שווים גרוש.
ולמה? בגללך! בגלל שאת דפקת לי את החיים!"
החדר היה חנוק, אבל לא קודר. הייתה בו אווירה מגעילה של חיים
ושמחה. אווירה צבועה.
"תעלמי לי מהחיים!"
הוא ירה בה עוד פעם.
בדיוק במקום של היריה השנייה.
"אני אוהב אותך מטומטמת!"
צרח מרוב ייאוש, אבל לא מתוך חרטה.
הוא לא התחרט בכלל. על אף מילה. על אף יריה.
"שומעת?"
היא לא שמעה.
למרות שהיא רצתה.
אבל היא כבר הייתה מתה.
"ללא רוח חיים, ככה אומרים, לא?"
פתאום הוא התחרט.
פתאום הוא כן רצה להיות איתה.
"אבל יש דרך, נכון? יש דרך שניפגש שוב..."
וירה.
צנח על הרצפה, שבכלל לא הייתה קרה.
ובכלל לא היה לו קר.
תמיד היה לו חם כשהם הזדיינו.