קרני אור קלושות הסתננו בעצלתיים אל חדר השינה שבדירה הצפופה
בסמטת דיאגון, חודרות אט אט מבעד לעיניים העצומות, קוראות תיגר
על ערפילי השינה הכבדה ומבקשות להסיר אותה מעל התודעה הנמה.
השמש טרם סיימה לזרוח, צבעי הלילה הכהים נמהלו בצבעיו של הבוקר
החדש. שתי מכשפות ושני קוסמים התעוררו אל יום חדש. יום מיוחד,
המסמל נקודת ציון חשובה בחייהם. היום ישתחררו הארבעה מכבלי
מרותם של הורים, של מורים ושל חוקים מסוימים. רבים הם הקוסמים
המתבגרים המצפים ליום זה בחייהם בקוצר רוח. ממש כפי שחיכו פעם
לבואו של יום נכסף אחר, שכעת במבט לאחור זכור לרובם כיום מקולל
- יומם הראשון בבית הספר. נפשם הנמרצת, החרוצה, של הקוסמים
הצעירים מוליכה אותם שולל בשנית. ואותו רוב גדול שצעד לעבר שבע
שנות לימוד מייגעות בעיניים עצומות, ללא שמץ של מושג לאן הוא
נכנס, סמוך ובטוח שעומדות בפניו שבע שנים מעניינות, מרגשות
ומאוד מאוד פשוטות; אותו רוב שחטף אז את המהלומה ההגונה ביותר
בחייו כאשר הוא אינו מוכן והוא חסר מגננות - חוזר כעת על
טעותו. שוכח לעתים, שאמנם זכה בחופש הפעולה שלו הוא מחכה כל
חייו, אך גם איבד דבר יקר מפז - את היד הבטוחה והאוהבת,
שהשגיחה עליו שמונה עשרה שנים ארוכות, תמיד דואגת להחזירו
למוטב אם ייצאו חייו מן המסלול הנכון. מה יעשו הצעירים כאשר
יאבדו את דרכם? ובפעם הראשונה, היד שעד עתה הייתה מובנת מאליו,
כה תחסר להם. תהיות והרהורים מאין אלו לא מצאו את דרכם פנימה
ללבם של הארבעה בחדר השינה. ראשם היה מלא עד אפס מקום בשלל
ציפיות, חששות ותקוות שיצרו בלבול ומתח.
הדלת נפתחה בעוצמה. משמיעה קול חריקה אדיר, שהמשיך והדהד
באוזניהם של כל שומעיו. "קדימה, קדימה! בוקר טוב קוסמים
ומכשפות! אתם רוצים להיות הילאים או לא, תגידו!? אם תהיו כל כך
שאננים במהלך הקריירה שלכם, ימנו אתכם מיד לתפקיד המציל האישי
של עין הזעם מודי הזקן!!! אם אתם שואפים ליותר מלחימה בפחי
אשפה בקריירה שלכם, המממ... אז כדאי שתזיזו את התחת שלכם!
תתפסו את המטאטא המשפחתי! ותמהרו!!! לא תדהרו! לא תנהרו...!
אוך! לא משנה, רק צאו כבר מהמיטות ותטוסו מכאן! הספינה שלכם
מפליגה היום! והדרך לדובר ארוכה גם עם אתה טס על אש המחץ!"
מייסון לומן הייתה זו שפתחה את הדלת בחריקה, עומדת בפתח ומחלקת
מבטים מגנים. למאר היה הדובר. הוא לא הפסיק לקפץ מרגל לרגל
בעודו מדבר, משתתף כך בהתרגשותם של חברי המחזור החדש של חוות
עין הנץ.
מאנו קפץ מן המיטה בבהלה לשמע החריקה הצורמת! ראשו נחבט בעוצמה
בתקרת העץ הנמוכה של עליית הגג. המכה נבלמה על ידי רעמת השער
שלו. והוא מיהר למשוך את שמיכתו על גופו החשוף, שכוסה בתחתוני
בוקסר בלבד. הוא הסמיק בעוז, אך בעיניו היה שמץ של מבט רדוף,
סימן אחרון שהותיר אחריו סיוט שופע בזיכרונות מכאיבים.
טימי, שהיה שקוע עדיין בשינה עמוקה, זכה להשכמה מקורית מאוד
שתוצאותיה אכזריות מאוד. לרוע מזלו, לטימי חסרה רעמת המגן של
מאנו; וחסרו גם כמה סנטימטרים, שהקטינו את חומרת הנחיתה.
ג'ניס וריין, לעומת הבנים, היו רגילות לחלוטין להשכמה נוסח
מייסון-לאמר. ג'ניס שלפה מאוזניה שתי חתיכות פלסטיק שהיו כנראה
חלק מצעצוע של דילן, והתגלגלה מצחוק. חרף כל מאמציה להישאר
רגועה, בכדי לא לפתוח את היחסים שלה ושל אימא ברגל שמאל היום.
רק ריין נותרה אדישה.
"הוווווו! בחוריי! היזהרו, התקרה נמוכה! הווווו! טימי מותק, לך
למטבח ותבקש מלאמר שייתן לך קרח לקרר את המקום הפגוע. שלא
יתנפח חס וחלילה! אל תדאג, אדון ג'ינובלי חמודי, כבר ראיתי גבר
ערום בחיי! אני לא אספר לאף אחד על התקרית הזו. קדימה! שים על
עצמך משהו, שלא תחטוף דלקת ראות חמורה!" מייסון עברה בין
מיטותיהם של הבנים בתזזיות מוחלטת, בודקת את ראשיהם, ומאשרת
להם לצאת מהמיטה ולגשת למטבח לשתות כוס תה צמחים בריא וחסר כל
ערך אחר. מאנו וטימי קמו בצייתנות ויצאו לעבר המטבח למלא את
הוראותיה של גברת לומן.
ברגע שסגר טימי את דלת החדר, החלה מייסון להמטיר על הבנות
מטחים של הטפות מוסר והבטחות לענישה בבוא היום. "גברת לומן
היקרה!" צעקה על ג'ניס, "אולי תשתפי אותי בבדיחה הנהדרת שלך?!
לא, אל תעשי את זה! אחרת איך את חושבת שתספיקי לנקות את הארובה
עוד פעם?!" הטיחה, מוסיפה תנועות ידיים וקול שאון של צמידים
ושרשראות מצלצלים.
"אמממ, תני לי לחשוב על זה, אימא... זה תלוי? כמה תבשילים שרפת
מאז הניקיון שלי ושל ריינבו אתמול? הסתפקת הבוקר במנת רקיקי
הלימון השרופים היומית שלך? נהדר! אני אתגבר על זה." ג'ניס
דיברה בקול שלו וחצוף, זרקה מעליה את השמיכה ונסה על נפשה לעבר
המטבח, שם תחטוף בוודאי מנה מצומצמת של עונשים על הפה הגדול
שלה. ריין קמה אחריה, כשעל פניה ארשת פנים מודאגת ומתוחה.
עכשיו גם בגלל שדאגה לג'ניס, בנוסף לשנה המסעירה שבפתח.
"בבקשה גברת לומן אל תחמירי איתה... את יודעת שהיא לא באמת
מתכוונת. היא גם ככה מצטערת לרוב, ומודעת לזה שיש לה פה גדול
מדי לפעמים." ריין ידעה שזה חסר סיכוי, אך המתינה לתשובה
בנימוס רב.
"אם לא אחמיר איתה?! איך לדעתך היא תלמד לשתוק?! ומה יקרה כאשר
ייפלט לה משהו דומה לדבריה המחוצפים האחרונים, אך לא לעבר אימא
הזוטרה, אלא לעבר אקראת'ן שניידר בכבודו ובעצמו?!" ומייסון
יצאה מן החדר בתנועות חדות וזועמות.

"ק-ד-י-מ-ה גרייט לייט לומן! תפסיק להיות גרוטאה עייפה! אתה
מסוגל ליותר! הנמל בדובר יותר קרוב מהגוורטס! והישבן שלי קצת
יותר קל מהישבן של אימא! תפסיק... להתעצל! או שלא מגיע לך
להיקרא לומן!" האיצה ג'ניס בהתלהבות, ממשיכה לנסות ולהטיח
עקיצות שונות ומשונות במטאטא המשפחתי הישן.
היא לא הפסיקה לנסות מאז שהמריאו בשלל אנקות וחריקות מבשרות
רעות, משאירים מאחוריהם את לונדון ואת תושביה הנעים בין שינה
עמוקה לערנות כבדה של בוקר שגרתי נוסף.
"מתי דובר?"הצליח טימי ללחוש לאוזנה של ריין במאמץ רב, מצליח
בקושי רב לא להקיא עליה.
"אוי טים טים, אתה חייב ללמוד להתרגל לטיסות על גרייט-לייט. זו
לא הפעם הראשונה שלך", השיבה ריין ברחמים. השאלה העלתה בראשה
זיכרון מוחשי של היום שבו הכירה את גרייט לייט.
"אל תדאג, אתה תקיא פעם פעמיים ותתרגל!" צעקה ג'ניס, מצליחה
להגביר את קולה באופן לא אנושי ולהשיב למרות שריקת הרוח
המכאיבה, שהעלה האוויר בעת שחתכו אותו. האדרנלין בדמה מנע את
ההיגיון מתשובותיה.
מאנו ישב במושב הסמוך ביותר לזנב המרוט של ג.ל לומן, חולם
בהקיץ, שערו מתנופף סביב ראשו המורכן, וידיו החיוורות שמוטות
כלפי מטה ומניחות לרוח לשחק בהן כאוות נפשה. אוזניו של מאנו
היו אטומות, בראשו לא נקלט שמץ מהשאון שסביבו. הרוח דממה,
ג'ניס לא דיברה מאומה, המטאטא לא חרק באיום. באוזניו של מאנו
שררה דממה רוגעת, אך לא כך נפשו - סערה של קולות השתוללה שם
בפנים! שאונה חמור פי כמה מזה שבחוץ.
היו אלה קולות העבר...

השעה הייתה 4 אחר הצהריים. אור יום מלא שרר בחוץ, אולם אף אחת
מקרניה השלוחות של השמש לא הצליחה לפלס את דרכה אל מעמקי יער
הגשם הסבוך. בינות לעצים שצמחו פרא, יריעתם פרושה לכל עבר על
שטח של עשרות קילומטרים בחלק נידח זה של העולם, הצמרות הטילו
את צלם בכל מקום. פיסת אור לא חיממה מעולם את הקרקע הלחה
והקרה. עולם זה של צללים היה סיוטם הנורא ביותר של רבים מתושבי
האזור. באפלה שכזו מצאו יצורים מסתוריים ומסוכנים רבים את
ביתם. לכן החליטו ג'סמין מאלפוי ומאנו ג'ינובלי שאין מקום בטוח
(או כפי שאמרה מישהי מהאורחים הבודדים, 'מעניין') מזה לקיים את
הטקס הגורלי שרבים כל כך רצו למנוע בכל מחיר. נישואיהם.
"האם אתה, מאנו ריסקהונסטי ג'ינובלי, נשבע שאתה מודע לכך
שמחובתך לכבד ולאהוב ולשמור מפני כל סכנה אשר תהיה, על זו אשר
איתה רוצה אתה לבוא בברית הנישואים, היא ג'סמין מ-מ-אל-?"
דבריה של סמנתה נבלעו בעודה חוככת בדעתה האם יש מקום לאזכור
השם.
"לעונג יהיה לי לקחת את ג'סמין לאישה! ג'סמין מאלפוי! ואת כל
הכרוך בכך אקח על עצמי!" בקולו נשמעה אותה הנימה המוכרת שתמיד
נשמעה כשדיבר על משפחת מאלפוי. אותה נחישות בטוחה ולא הגיונית.
נחישות שבאה מהלב.
"האם יש מתנגדים?" דממה מתוחה השתררה. אפילו הציפורים ואוושת
הרוח בעלים לא נשמעו.
"יש!" נשמע קול קר וחד, קרב מבעד לשיחים. בתוך תוכם חששו כל
הנוכחים פן יישמע הקול, והסיוט התגשם. "נכון אמרת, מר ג'ינובלי
היקר! ג'סמין מאלפוי! ואיש לא יחליט אחרת פרט אליי!" האורח
שמפניו חששו כולם, זה שלא הוזמן מעולם, התפרץ אל קרחת היער
בשרביט שלוף! לפני שהספיקו הנוכחים לפצות פה, כבר מצא כל שרביט
ביער (או כך לפחות חשבו כולם) את דרכו אל כיס גלימתו של לוציוס
מאלפוי.
"לא תפגע במאנו בלי לעבור דרכי אב- מר מאלפוי!" ג'סמין ידעה
בלבה שבזה הרגע גזרה על עצמה את מותה. היא לא השלתה את עצמה
בקשר להחלטתו של אביה. אך היא קיוותה והאמינה בכל לבה שמסרה את
חייה בתמורה לחייו של מאנו.
"אכן סוררת! ג'סמין מאלפוי הוא שמך! וכך ייחקק על מצבתך,
בתי... מתה למען בוצדם!" הוא השלים עם הגזרה. "אבדה כדברה!"
בעוד קצה של טרגדיית אוהבים שאין שנית לה הולך ומתקרב בדמות
קרן ירוקה ומשחרת להרוג, החל עוד אורח שלא הוזמן (או למען האמת
הוזמן ללא ידיעתם של מאנו או ג'סמין) לזמר שיר עתיק. היה זה
קולו של ילד רך. המזמור היה עליז ונשמע כמו מהתלה בכלל לא
מוצלחת, שבאה בעיתוי שאף בן תמותה לא מסוגל להתבדח בו; אף בן
תמותה, פרט לקנדר.

"זמנך הוא שלך...
אף שלאורכו אתה נוסע...
את מרחביו הינך רואה...
מסתחררים בו לנצח...

אך אל תטה את מסלולו!
אחוז בחוזקה את הראשית ואת האחרית!
סובב אותם כלפי עצמם!
כל שהיה חופשי כעת בטוח!
וגורלך יהא על ראשך..."

מתוך הצללים פרץ גדילן קוץ רגל, שאותו הספיק מאנו להכיר באופן
שטחי בלבד, כאשר ביקר פעם את קוץ רגל בהוגוורטס, במהלך שנתה
החמישית ללימודים של בתו סקאי. גדילן משך את בתו מן הקהל ההמום
וניער אותה מההלם, רץ לעבר מאנו, מספיק לאחוז בקושי בידו.
הקנדר הושיט לפניו מכשיר כלשהו שבהק כעת באור יקרות, והאיר כל
פינה ביער, מונע מכל האורחים את יכולת הראייה לשניות ספורות.
כאשר שבה הראייה לעיניהם של הנוכחים, נעלמו מאנו, סקאיי, גדילן
והמכשיר.
גופה של ג'סמין הוטל על האדמה הלחה. אלה אשר קללת אבדה קדברה
נוטלת את חייהם, מתים עוד לפני נחיתתם על הקרקע. אך כדרך פלא
המשיכה ג'סמין לפרכס, ממלמלת דברים בלתי ברורים. סמנתה, שלא
הצליחה לעמוד במראה המזעזע, איבדה את הכרתה. לוציוס נעלם בסבך
מהר כפי שהופיע, יוצא לחפש אחר טרפו החמקמק. נראה היה שאיש
מעולם לא ידע מה הייתה בקשתה האחרונה של ג'סמין מאלפוי, אך
בעודה ממשיכה למלמל ואין אוזן שומעת לדבריה, הופיע מתוך השיחים
היצור החי היחיד ששמע אי פעם את דבריה האחרונים. "הבטח לי
אהובי... הבטח שלא תנקום..." והיא נפחה את נשמתה, בעוד זה ששמע
את דבריה הולך ומתקרב אל סעודתו. היה זה זאב לבן; גודלו כגודל
סוס, גרונו צמא לדם, אך יחד עם זאת, אוזנו קשבת, אוזן אדם.

מבעד לעננים האפורים של עוד יום סתיו עגמומי וערפילי, החלה
להופיע עיר הנמל דובר. בעוד ג.ל. לומן וארבעת נוסעיו מנמיכים
במהירות, קרבים אל הנמל.
מאנו, שלא היה מודע למעשיו, נעמד לפתע על המטאטא, ממלמל:
"לעונג יהיה לי לקחת את ג'סמין לאישה! ג'סמין מאלפוי! ואת כל
הכרוך בכך אקח על עצמי... נכשלתי!!!"
והוא הטיל את עצמו ארצה אל מותו. טימי, מתוך אינסטינקט וללא
מחשבה, נאחז ברגלו של מאנו, ונפל אחריו.

הערות שוליים בעלות חשיבות מרבית:
כפי שניתן להבחין, קטע זה הוא פרק נבחר מתוך אוסף של פרקים
דומים שכתבו גם כותבים מוכשרים ממני, כל אחד מהם הוא חלק
מ'פאנפיק רחב יריעה' אשר מושפע ממגוון גדול של סדרות פנטזיה
קיימות. לכן אני מכריז בזאת שמעולם לא היו ברשותי זכויות יוצר
על חלק גדול מן הדמויות ומהשירים שבקטע זה. לעומת זאת על
העלילה ואופן הכתיבה, על השפה, על התיאורים ועל כל השאר, אני
מכריז כעל שלי בלבד!
מחובתי לתת קרדיט לשלוש כותבות מוכשרות אשר נתנו תרומה זו או
אחרת לקטע זה:
סתיו ברטל,
עטר מ'
ואלינה.