אנחנו נוסעים כבר כמעט 20 דק'.
התפללתי שזה יימשך נצח.
תמיד כשנוסעים למקום ההוא, הכל מתערבל לי. גופי מתנתק ממני,
כאילו היה עשוי מאבן.
הזיכרונות מציפים אותי ואז, בדיוק כשאני מנסה לחזור לעצמי,
מופיעים השלטים ההם, אלו שמבשרים את ההתקרבות למקום ההוא.

פאק, אני לא מצליחה לעצור את זה. הוא חודר לי לכל מקום אפשרי.
מה הוא עשה בסך הכל? דחף לי קצת לשון ושר שירי אהבה?
הוא מטריף אותי.
כבר חודשים שאני לא ישנה בגללו. כמעט כמעט שנה שהוא תופס 80%
מהלב שלי, מהנשמה שלי.

זהו, הגענו. אבא מחפש מקום להחנות את המכונית.
אני שקועה במחשבות ותוך כדי מביטה לצדדים. הוא צריך להיות כאן.
הלב שלי מאותת לי מצוקה. אני עוד אמות בגללו.

עוברים מחנות אחת לאחרת, אני בוחנת כל מי שזז. משתדלת לא לפספס
אף אדם.
חיפשתי אותך כמו תינוק המחפש את אימו בחוסר אונים מוחלט.
חיפשתי איש עם פני מלאך וחיוך מדהים.

לא נמצאה האבדה.

(מור דיין, צומת ביל"ו, מטרים ספורים מרחובות, העיר בה שוכן
אהובי.)