לפעמים, ילדים ממלמלים מילים שגדולים לא כל כך מבינים....
כמו ערב רב של גחמולים :-)
יום בהיר אחד, החלטתי שאני מתחילה לאסוף גחמולים.
מה זה? אתם שואלים?
גחמול לא קיים בעולם המציאות וכדי לראותו, צריך בזהירות,
ללקט מפיסות הנשמה את האובך
לפרום הקשרים ולהתיר את הסובך
ולדאוג לציפוי שקוף ביותר לכל מה שזע, לכל מה שחסר.
ורק אז, מבין כל אלה להתמיד ולבחון
לחכות רק לרגע ההוא, הנכון
ולתפוס- גחמולים.
ראיתי אחד- נדיר ביותר
גחמול של זהב מעוטר ומשכר
כיצד אתפסהו? שאלת השאלות...
תפוס הוא בקרום מרובה פיפיות,
שורשיו מחוזקים בפחד וחיל
ידיו ענוגות - פרדוקס של הבליל
לחנות של האושר חיש קל אז ניגשתי, זקפתי גבי אך בלחש ביקשתי:
70 גרם של אומץ, 30 של בידוד ואחד קילוגרם של יכולת לימוד.
אחזתי בכל צידתי בידי, והלכתי אל עבר מושא משאלותי.
בעזרת גרם האומץ פתחתי בצעד אחד-להרתיע הגחמול, שהופיע לבד.
אך רק זע הגחמול ועימו שורשיו, נעשו כה סבוכים והגנו עליו.
גרמי הבידוד, עזרו לי להמיס את השורשים,
ובגרמי האומץ, השתמשתי בכדי להתיר הסבכים.
המסתי, עקצתי, פתחתי, פתרתי
בכיתי, צחקתי, שמחתי, שכחתי.
אבל בסוף הצלחתי לתפוס הגחמול.
ושיחררתי אותו, מבלי שיוכל להכיל...
נזכרתי שבצידתי נשאר עוד קילוגרם של לימוד,
אך ריקה הצידה, אללי - זה אבוד
את הלימוד לא אוכל להמיר בקצת אושר
ולחיות בצילו ללא דופי וביושר.
מעבר להררים של דמעות ועצבות
חיוך קל התפשט - כי עשיתי טעות!
הלימוד הוא הדרך - הגחמול - הוא הכלי
תובנה זו אינה בגדר דבר - מה שולי,
כל שעמלתי - שריר וקיים
השכר הוא האופן, דרכו ראיתי עולם
ובזו הדרך אצא לי לצוד גחמולים
מצויידת ככל הניתן בכלים
ומחפשת תצריף של פסיפס איכותי
כי זהו האושר הראוי - אמיתי.
