את קוריו הוא טווה כאומן. נראה כמשושה כתום, אך כשדורכים,
הזויות ננעצות ברגליים. תמיד הראה לי ש"הדברים לא כמו שהם
נראים". הקורים יכולים להיות "ידידותיים למשתמש" אם רק יודעים
כיצד לתפעל אותם נכון. יש אפילו מדריך בתשלום סמלי, שמסביר מהן
הזוויות הנכונות...
אך אני, איני נמלה מטופשת. אותי לימדו כל חיי להיות עמלה. כמו
נמלה. ואת העצלים שבאים אל פתח ביתי - ללמד בחמלה...

אחרי שהרשת היתה מוכנה - הוא הזמין אותי לחנוכת הבית. עוד
הסתבכתי קצת עם עצמי, אם ללכת או לא, אבל בסוף (כמובן), אמרתי
לעצמי, שנמלה טובה לא מסרבת להזמנה ושבסך הכל אהיה שם רבע
שעה.
כשבאתי - אף יצור לא נמצא. רק אני הקטנה והוא. הבאתי בקבוק יין
לבן, שנתן לי החרגול הזקן מהגינה השכנה. הוא אחז בידי והוביל
אותי ברחבי הקורים. "כאן המטבח שם האמבטיה ופה חדר השינה".
הוא אחז בידי והוביל אותי לחדר השינה. שני גביעי עץ כבר היו
מונחים על השידה. הוא מזג בהם את היין - ואת שלו הוא גמע
בלגימה. אני נותרתי עם הכוס מלאה! גופי קטן - רגלי ארוכות
ונפשי נטולת תכולה.
"תשתי את הכל" הוא ציווה...
בכדי להרגיש בנוח - מתחתי את גופייתי הלבנה ואת מכנסי, שהיו
נטולי גזרה. שתיתי את הכל, ובטעות דרכתי על קור לא מהוקצע. הוא
נזעק לעזרי - הושיט את רגליו לעברי, ועזר לי למעוד שוב (זה בטח
לא היה בכוונה). הייתי שיכורה מכדי לדעת. בבית - אבא נמלה לא
מרשה לי לשתות, אף לא לגימה. ואני? נמלה פייטנית שכמותי, עוד
שותה...ושותה......
בהינף עכביש, כך לפתע, הוא שפך את כוסו על בגדי. כל היין הלבן
הרכין את צבעו ונזקף עלי - הגופייה הלבנה שיחקה איתי ברוגז!
היא פשוט נהייתה שקופה! והמכנס?נצמד אלי מרוב פחד - כאילו הוא
בשר תותחים בגיזרה.
ברגליו הנותרות הוא נשא אותי אל חיקו ובערגה לקח אותי אל
המיטה. הוא כל כך דאג לי - הסיר את בגדי, בכדי שגופי לא יחוש
עוד טעם רטוב. המשושים שלי נתכרבלו אחד בתוך השני וראשי נשמט
אחורנית. הוא אסף אותי לחיק משושיו ופיסק את רגלי הנמלוליות
(זה בטח בכדי שלא אמעד או לא אעשה שטויות)... הקורים קצת דקרו
לי בגב, אז הוא אחז אותי ברגליו, ובאחוריות חדר אל גופי.
ואני? בעמק הרפאים שלי, לא מוזכר עכביש גדול. לכל הרוחות -
הוא לא בא עם ספר הוראות?
הוא מתנשף ורושף מעלי. כואב לי, אבל אני מפחדת לומר מילה...
שלא יחשוב שאני סתם נמלה...
העיניים שלו נהיו גדולות - ואני רק יכולתי לחשוב על סיפור כיפה
אדומה (לעזעזל - זה כואב!), ביער, עם העצים הגדולים והפרחים
(אני נחנקת...) והסבתא והסלסילה של הדברים הטעימים (דמעות,
זעקה, דמעות), ופתאום - יורים לזאב הרשע בבטן (זה נחלש, תרגעי,
זה נחלש)...
כל הכובד שלו, שמונת רגליו, המשושים האדירים, העיניים המפחידות
נראו לי כמו רגע אחד בעולמו של עיוור - שחור - שחור - שחור!!!
הוא קם מעלי, הצית סיגריה והורה לי להחזיר את הבגדים. אבל רגע!
הלא הם רטובים... "זה לא נורא, הם יתייבשו - תשימי אותם כמה
דקות על מתלה הקורים". איזה עכביש נדיב ואדיב. הוא אפילו מאפשר
לי לייבש את בגדיי. אוי - אני קצת מדממת."זה לא נורא" הוא אמר.
"זה בטח מפני שאת מתרגשת".
תראו איזה עולם מצחיק - בדיוק עברה רבע שעה, והוא כבר עייף
ומסמן לי ללכת בחזרה...
בטפיפות, כמו שרק נמלה יודעת לעשות, סגרתי את הדלת הקורית
בשתיקה (כדי שחלילה הוא לא יתעורר מהטריקה).
אני חוזרת הביתה - נמלה חדשה.
בעולם שלי - אני בוגרת, אני כבר אישה. הוא דואג לי, הוא ידאג
לי, כי איני נמלה עבשה.
בעולם שבפנים - אני לא מצליחה להרגיע את כל הזעזועים. את
הדימום את הדמעות, את מה שהוא הראה לי - ואסור היה לי
לראות...
אני רוצה להיות נמלה כמו כולם! עובדת, לומדת, צוחקת לי סתם.
כששני עולמות נפגשים בכזה פרדוקס, אין מנוס...


ללוויה שלי הגיעו נחילי הנמלים מהצד של הגבעה שלי ומצד הגבעה
השכנה
ואיש העכביש? הוא בביתו שכב תרתי משמע - הוא מצא לו דבורה
חדשה.
אבל אל תדאג - אישי,
לא תתן לך מנוח נפשי
ובפעם הבאה שנפגש
אני אהיה נמלת אש,
תזכור שכל אשר יגורת יבוא
ואם לא בעולם הזה - אז גיהנום העולם הבא מחכה - רק שתבוא...