מדברת איתך. אבל לא מכירה אותך באמת.
מדברת איתך. ואין לך פנים. לא הבעות. לא חיוך.
ואתה מדבר איתי. ומדמיין. מדמיין לך אותי.
את העיניים שלי. האף שלי. השפתיים שלי.
החיוך שלי.
וזה מגוחך. אנחנו יושבים זה מול זה. ולא מכירים.
הצביעות צובעת אותנו. הזיוף נדבק אלינו.
והלב נפתח. אבל לא באמת. כי יש בו עוד המון. המון.

כשאנחנו לא מדברים אני רק חושבת עליך. על הרגע שנפגש שוב.
מבט פוגש מבט.
וכשאנחנו לא יחד אני מתגעגעת. לא יודעת למי. אבל מתגעגעת.
אולי לחום שיוצא ממך. לאושר שקורן בך.
למי שאני כשאני איתך.

יד אוחזת יד.
ברקע שיחה מתנגנת.
וביניהם חומה. חומה שקופה.
הכמיהה אליך מול מי שאתה באמת.
הסוד והחידה שהינך,
והתעלומה שהיא אני.

אני יודעת כמה אתה רוצה לחדור ללב שלי.
לקרוא אותי כמו ספר ישן ומוכר שאת סופו אתה כבר יודע.
ואני אוחזת בכל המעצורים.
עוצרת בכל הרמזורים.
ממציאה את כל התירוצים.
ואתה בסבלנות חורקת שיניים מחזיק מעמד.

נותרת שאלה ברורה.
כמה תחכה. מתי אשבר.

יד אוחזת יד.
ברקע שיחה מתנגנת.