כבר אחת ושלוש דקות בלילה. אחת וארבע דקות, עכשיו התחלף השעון.
הלב שלי דופק בקצב מטורף: טיק טק טיק טק. עוד סיגריה ועוד קפה,
בתקווה שהפעם זה יעזור ואני אחרבן סוף סוף. כן, כבר יומיים אני
מחכה לחירבון הזה. "נו..." אומר לי השעון "נו...". אני מנסה
להשתיק ודוחפת לפיו עוד שוק של עוף. אני מלטפת את הבטן מנופחת
הגזים שלי ויודעת שזה לא באמת ישתיק אותו. "נו..." אני דוחפת
עוד ועוד עד שהבטן מתנפחת ולוחצת על הסרעפת שלא מאפשרת לי
לנשום. לפעמים אני מקווה שהקונדום יקרע.

"את ילדי בישלתי
במרק של עוף מכובס
ובלחץ השעון
הוא נפלט לעולם
כגוש מסורח"

גלולות אני כבר מזמן לא לוקחת. אין לי מושג באיזה תאריך מגיע
לי המחזור, אבל הוא תמיד מגיע בסופו של דבר, ואז הלב שלי נרגע,
חוץ מהחלק שדופק. "נו..." אומרת לי השערה הלבנה על הראש
המחופש. ואני משתיקה אותה בחפיסת שוקולד וממלאת את הבטן
בעוברים מתוקים עד שהליכתי מתעוותת מכאבים.

"בעריסה ישנה
עיסה חומה ודביקה.
אילו ידעה שבבטני
היא הייתה עוד שוקולד מתוק,
הייתה דורשת ניתוח קיסרי
ולא הייתה נפלטת בזרמים
מפי -"

ובינתיים אני מחכה. כשילד קטן מחייך אליי אני נמסה. וכבר
יומיים לא חירבנתי, מנסה לשמר את אותה ההרגשה הנפוחה, המלאה
והבשלה של הפוריות. ואולי סתם להשתיק את השעון.