זה היה יום די רגיל בחיי המשעממים בחופש הגדול זה של שנת
2001.(רגיל עד לשלב מסוים כפי שהבנתם מהכותרת) בבוקר קמתי,
צחצחתי שיניים, שתיתי את קפה האגוזים של טייסטרס צ'ויס האהוב
עליי כל כך וחזרתי לישון אחרי שנזכרתי שישנתי רק 3 שעות. (בשלב
זה אני נשבר ומודה שאני רק נדירות מצחצח שיניים בבוקר). אחר כך
התעוררתי למשמע המילים הבאות שהתנגנו ברקע: "התכוננו לצרות,
כפולות ומכופלות, ג'סי, ג'יימס, מיאו, בדיוק!!!. ואז ראיתי עם
אחותי פוקימון בתקווה שהפרק של היום לא יהיה כל כך אינפנטילי
כמו זה של אתמול, מה שנחל אכזבה מוחלטת כמובן. זה כמו שהיה
פאוור ריינג'רס והסתייגתי מלראות את זה מפני שהם תמיד רקדו
בתוך הרובוטים המצועצעים שלהם ועשו תנועות סלסה. ולמה אנג'ל
גרוב!!!!!!!!!!!!???. אני לא יודע אם שמתם לב אבל כל הזמן
הרעים תקפו איזה מקום נטוש מאדם שקראו לו אנג'ל גרוב. למה לא
יכולתם לתקוף את וושינגטון או כל מקום אחר שיש בו אנשים?, זה
כל הרעיון של טרור וכיבוש לא?. ולמה לעזאזל הגדלתם את עצמכם
הרי גם ככה ניצחתם לא?, הייתם חייבים להרוס הכל?. זה כמו ב
"החתולים הסמוראים", זריזי היה יכול ישר להשתמש בחרב המטומטמת
שלו ולגמור את העניין ולחסוך לנו חצי שעה ארוכה של מתח
וציפייה. הרובוטריקים        (TRANSFORMERS) זו סידרה שאני
מכבד ואוהב, ואני כמובן מעריץ גדול של אופטימוס פריים, אפילו
שגם מגנטרון די כלי.
אבל מה קרה לתוכניות היום?, האם זה כל כך נחוץ לדפוק את
מוחותיהם הרכים של ילדינו עם יצורים מטופשים ושמנים שאחד מהם
בכלל הומו (לדעתי זה  בכלל לא רק אחד) ושיש להם טלוויזיה
בבטן?. ועם דינוזאור מגודל וסגול שדורש כדור בראש?, וברחוב
סומסום החדיש קיפי קיפוד יטיף לכם על קו אקזיסטנס בעוד שבובה
סגולה נחמדה דוברת ערבית תקרא לכם מן הקוראן סיפור נפלא על
הצורך להשמיד את כל היהודים.
מחשבותיי נקטעו ע'י השעון שהראה לי שאני כבר צריך ללכת לעבודה
ולא ממש איכפת לי כי גם ככה אני משתעמם למוות פה. אז לבשתי את
המדים הנהדרים שלי והלכתי לפיצרייה שהיא כמו בית שני בשבילי,
ולא בגלל שאני אוהב אותה כל כך, אני פשוט מבלה שם את רוב חיי
בחודשים אלה של החופש. הגעתי לעבודה לחצתי ידיים לחבר'ה ואפילו
לבוס שלי שהיה לפעמים נחמד מספיק כדי ללחוץ את ידי לפני שהוא
שולח אותי בצעקות אל המטבח ומצווה עליי לפתוח 65 מגשים של
פיצה(מידע מדויק זה אמור להיות מסווג).
אז אחרי קצת יותר משעה וחצי סיימתי את הפתיחה של המגשים, כולי
מלא קמח ומזיע. ואז רוני(הבוס שלי) הגיע עם תבנית מלאה בבטאטות
חתוכות אפויות ועליהם תבלין ללחם שום.
שאלתי אותו: "מה שמים את זה על הפיצה?" והוא בחיוך השיב לי בלא
עם ראשו ואז הוא אמר את זה: "אתה רוצה קצת?" לא האמנתי למשמע
אוזניי, רוני מציע לי מהבטאטות  שלו!!!.התחלתי לגמגם ובסוף
המלה  "כן" יצאה מפי בחנק אז הוא החווה בידו וסימן לי שאטעם,
ואז בה הרגע, רגע שלעולם לא אשכח, רגע ששינה את כל חיי (חיי
ביום ההוא בלבד אבל גם זה משהו) הכנסתי את זה בהיסוס לפי וזה
היה נהדר. אני לא אשכח את החיוך שבע הרצון של רוני שראה שאני
נהנה מהבטאטות שלו. "זה בריא אתה יודע" הוא אמר  "זה כמו לאכול
צ'יפס מתוק בלי הרבה קלוריות". אבל לא ממש שמתי לה למה שאמר,
אני הייתי בעולם אחר, עולם שבו בטאטות טעימות. וכרגע שמתי לב
ששבע השורות האחרונות היו יכולות להתפרש כמשהו מגעיל שאני אף
פעם לא הייתי עושה!!!
שמעתם!. אני רק אוהב בטאטות אני לא הומו! למען השם.