"כשיש גלים, יש גלים. כשאין אז אין." ככה היא אמרה לי באותו
הלילה. נשמע ביטוי אינטיליגנטי, אבל לא. אין שום מטרה במשפט
הזה, ותאמינו לי - חשבתי על זה מספיק. בכל מקרה, קראו לה שירה.
נכון תמיד שמנסים לחשוב על שם בדוי יוצא שם פשוט כזה? שירה,
ניצה, רינה? לא קורה לכם? כנראה שזה רק אני... היא היתה יפה,
יפה יותר מכל אישה שראיתי. אבל שוב, זה רק אני. וכנראה שבאמת
היופי הוא בעיני המתבונן. שיערה השחור, עיניה הכחולות. כמו
לקוחה מציור של דגה, מתוקה וענוגה מכאב מר, שפתיה קפוצות כנחש
העומד להכיש אותך בסם האהבה. אבל כנראה שרק אני חשבתי ככה. רק
אני.
נפגשנו אז בבית קפה, משהו בתל אביב, יאפי כזה. בתי קפה זאת
תופעה מאוד לא מובנת לי - משלמים כסף בשביל לשבת על כיסאות,
בחדר מחניק ומלא עשן סיגריות, להקשיב בחצי-אוזן לשיחות של
קבוצות מתייפיפים שכפי הנראה יש להם תואר דוקטורט בספרות,
למרות שספק אם הם סיימו תיכון ובנוסף על כל זה, גם הקפה עולה.
ועולה. אבל עזבו, לא משנה. ישבנו בבית הקפה ההוא, בלי לדבר.
הכנתי רשימות של נושאים לדבר עליהם, החל ממזג האויר וכלה במצב
הנפגעים בצונאמי, אבל כלום. שום דבר. לא יכולתי להוציא מילה
מהפה, כשהיא הסתכלה עלי ככה. פחדתי להגיד את הדבר הלא נכון
ולהרתיע אותה. לכן שתקתי. 45 דקות חלפו עד שאחד מאיתנו דיבר.
וגם אז זה היה כדי לבקש את החשבון. אני שילמתי. לא מחווה
אבירית או משהו, אבל הרגשתי צורך לשלם. כנראה שזה הפרימאט
הגברי שצעק לי באוזן.
חזרנו לדירה שלי. היא הורידה את מעילה לצלילי מוזיקת ג'אז
קלילה. אני באמת צריך לזכור לירות בשכן הזה. "אני אוהבת את
המוזיקה שלך", אמרה בקול מתוק. רציתי להגיד לה שלשכן מגיע
הקרדיט, אך שתקתי. אהבתי את הערכתה. לא ידעתי מה לחשוב כשהציעה
לשכור סרט ולקחת חזרה הביתה. האם יכול להתפתח מפה משהו? אולי.
מה היא מוצאת בי בכלל? אדם שלא יכול לדבר ובא לא מגולח לפגישה
ראשונה? מאוד מוזר. אז לקחנו. סרט. משהו רומנטי ושטותי, שהיא
בחרה. היא בכתה. השענתי את ראשה על כתפי. הלוואי ויכולנו
להישאר כך לעד. מחובקים. שעונים זה על כתפו של רעהו.
במיטה אמרה שבבוקר היא תכין ארוחת בוקר לפני שאקום, אז אפשר
להישאר לישון עוד קצת. חייכתי. היא חייכה. זוג עיניים נפגשות
בחדר חשוך. שיניים לבנות על רקע סדינים אפורים. אהבתי את הרגע
ההוא. הלוואי והיה נמשך לנצח, חוזר במעגל של עיניים וחיוכים,
עד קצות הימים. אמרתי לה שאני אוהב אותה. היא חייכה ושתקה.
נרדמנו.
בבוקר כבר לא הייתה. שמעתי שהלכה אז עם גבר אחר, גבר עשיר. מאז
לא יכולתי לחשוב על אף אחת אחרת. שנה שלמה היא אצלי בראש, לא
מוכנה לצאת אפילו בשביל לשאוף אוויר. השינה היא המפלט היחידי
שלי, אני לא בן-אדם שחולם חלומות כנראה. סתם, אחד האנשים, לא
מיוחד בשום אופן. גרגר חול בחוף הרחב של החיים, רק מנסה להגיע
לים הכחול והסוער. כנראה שאצלי לא יהיו גלים עוד לעולם.