"זה הכל חלק מתוכנית אב כללית", מסביר תלמיד שסיים כיתה י"ב
בבית הספר אורנים. "פעם זה היה טוב יותר", הוא מוסיף, "עכשיו
יש גב' קליין". חבל שהוא לא יודע כמה הוא צודק.

חיי תלמידים באורנים הם לרוב מונוטוניים ושוחקים. בשעה 8:00 כל
בוקר מגיעים האוטובוסים לשערי בית הספר ופורקים את מטענם
האנושי במרחק בטוח מהכניסה. בתחנה מחכה להם פקיד מטעם המנהלת
קליין המאיץ בהם לעבור במעלה דרך האספלט המרוטשת לעבר המוסד
"החינוכי" מוקף הגדרות והשערים.

בד"כ תוך מספר דקות מגיעים הילדים לשומר המגודל שעומד בכניסה
ונעצרים. הוא עושה בהם סלקציה ממש כמו בכניסה למועדון, מי שלא
בא עם מדים נושאי סמל המוסד מגורש לביתו. בהתחלה התלמידים
חושבים שמדובר בחופש, רק אח"כ הם מגלים שמורידים להם "מנות"
מהציון על כל חיסור כזה.

התלמידים ממהרים להגיע לכיתות באגפים השונים, אלו חסרי המזל
נשלחים ל"עבודה חקלאית", עבודת כפייה של שעות ארוכות ביצירת
ייחורים וניכוש עשבים בחלק נסתר מהעין בתחומי ביה"ס שם הם
מופקדים תחת אחראי המשמרת נחמן. הנחמן הזה מדגיש בפניהם את
חשיבות העמידה במכסות היצור, אשר פיגור בהן עלול להוביל לעונש
קולקטיבי על כל הקבוצה.

באורנים אין עצלנים, ילד שלא עומד בדרישות קליין במסגרת
ה"ניסוי" ליצירת חברה קהילתית חדשה נשלח כעונש למקומות שונים,
בין היתר לספריה להשלים את "הפערים" שצבר. תנאי הכרחי להתקדם
בבית הספר זה שיהיה לתלמיד הורה צייתן וכנוע לגב' קליין בועד
ההורים. רק ככה הילד יוכל להישלח להשתלמויות בחו"ל על חשבון
בית הספר ולקבל עוד טובות הנאה ופרוטקציות שונות.

עבור יתר הילדים הלומדים באורנים התקווה היחידה לקבלת מעט הקלה
היא לחכות עד סוף היום, שלעיתים מגיע בחורף הרבה אחרי שקיעת
החמה.

לא כך עבור המנהלת קליין. בזמן שהתלמידים המפוחדים כבר
יושבים בכיתות שלהם, יושבת גב' קליין בחדרה המרוהט בפאר ביחד
עם עמיתותיה עושות דברה, הסגנית חורן וחברותיה. כרגיל לשעה
מוקדמת זו של הבוקר הן יושבות בצוותא במשרד, מרכלות כהנה וכהנה
ומשחקות במשחקי קלפים.

ביום המדובר הזה מרגישה קליין מעט בחילה, יש קצת יותר מדי אור
לטעמה. ע"מ להרטיב את גרונה המיובש היא מחייגת מספר באינטרקום
הפנימי וקוראת לשלומית, המזכירה ששרדה את הדילול מהשנה שעברה.
קליין 'מבקשת' ממנה שזו תיאות לבוא אליה מהמזכירות עם קפה שחור
חזק ללא סוכר. עם חיוך קל על שפתיה היא סוגרת את הטלפון ושבה
לשוחח עם חברותיה.

לאחר מספר דקות נפתחת הדלת ושלומית המזכירה, עם המגש הרועד
בידיה, מורידה את כוס הקפה הרותח. קליין מסננת מבין שיניה
"תודה לך מותק" ושלומית נסוגה בצעדים מהירים מהמקום. בתנאים
רגילים הייתה גב' קליין מטפלת ביד קשה במזכירה על התעוזה שלה
לפתוח את הדלת מבלי לדפוק, אך היום הוא יום חשוב, ואין בראשה
מקום לשטויות שכאלה.

היום, יודעת גב' קליין, מגיעה המעטפה ובה רשומים סך הרווחיים
הנגבים מההורים ("תרומה התנדבותית" בסך 150 ש"ח עבור ילד אחד,
250 עבור שניים ו-300 עבור שלושה) והרווחים משאר מקורות
ההכנסה, בין היתר מה"חממה הלימודית", מפעל הכפייה הצדדי של בית
הספר.

קליין יודעת שנתונים טובים יסייעו לה להוציא השנה עוד מספר
מחברותיה בתור מלוות לפולין, ולסייע במימון המתנה למפקח שלה
מהשנה שעברה. לעומת זאת, אם תהיה ירידה ברווחים, יהיה עליה
לבטל את המשלחות לילדי ועד ההורים ולקצץ במענקים שהיא מחלקת
ע"מ לבסס את אחיזתה באורנים.

על כל מקרה דאגה גב' קליין להקדים תרופה למכה. בידיה הקטנות
בעלות האצבעות הדקות והארוכות היא החזיקה את רשימת המורים
והעובדים ששרדו מדילולי השנים הקודמות. השנה, היא נחושה, לא
יישארו רבים מדי שיאיימו על שלטונה.

במהירות ובעזרת עט שחור עבה היא מעבירה קווים על שמות המורים
הוותיקים ביותר ובעלי ההשפעה הפוטנציאלית של המרדה, "שיעופו
כבר לפנסיה הפגרים האלה" היא חושבת לעצמה. היא מוחקת שורה אחת,
מדלגת על שלוש, מוחקת עוד שתיים וכן הלאה. היא יודעת שהיא
צריכה למהר ולהתחיל.

כעבור שעתיים נכנס ראשון המורים לחדרה, במסדרון יושבים עוד
רבים על ספסל העץ כמו ילדים קטנים ומפוחדים שהתפרעו ומחכים
לקבל את עונשם. "שב" היא אומרת ומחייכת את החיוך המרושע הידוע
שלה, אין לה זמן למשחקים. "אתה מפוטר. הנה המכתב, תדאג למצוא
עבודה חדשה תוך שבועיים. שלום!"--- "אבל..." מנסה המורה לדבר,
אך גב' קליין מגרשת אותו מהחדר ומשאירה את הדלת פתוחה.

"הבא בתור"! נשמעת צריחתה מחוץ למשרד.