מאיפה הגיעו לה כל הפחדים האלה?

ישבה לה בסלון ביתה, על ספת הבד הסגולה, תוהה מי לעזאזל יכל
לכתוב תסריט עצוב כל כך לסדרה קומית, והזילה דמעה.
לקחה את החתולה אל חיקה, חיבקה אותה קרוב קרוב והושיטה ידה אל
חפיסת הסיגריות.
החתולה שכבר היתה מותנת בשלמות שכזו קפצה מבין ידיה והתיישבה
על הספה לימינה. הדליקה לה סיגריה רביעית במספר לשעה האחרונה
והמשיכה לבהות במסך.

ממתי נגמר לה הכח לצאת עם אנשים?

ישבה לה בחדר השני, על מיטה וחצי כתומה, עטופה בלונגי זוהר
ומלאת כריות, תוהה מי לעזאזל יכל לגרום לה להתייאש מהרצון
להרשים בחורים.
לקחה את חפיסת הסיגריות שמונחת בין הכריות והציתה עוד אחת.

ממתי נשבר לה מלשחק משחקים?

נכנסה אל חדר האמבטיה, פתחה את זרם המים החמים, הורידה את
בגדיה ונעמדה אל מול הזרם. בכתה שעות על גבי שעות על גבי שעות
עד שהבינה.

היא רוצה להיות היא, בכל שלב.
לנשום, בלי להדליק סיגריות.
לחיות, בלי לפחד מהתוצאות.
לאהוב, בלי להביט לאחור.

להיות היא, בלי לפחד, להשתעמם או לשחק.
להיות היא, מתרגשת, משועממת, עצובה, שמחה, בוגרת וילדותית,
היא של עכשיו.
של כל רגע נתון.

כי התסריטאי של חייה סיים לכתוב קומדיה על בחורה שנפרדת
מבחורים כי יש להם ציפורן חודרנית או כי הם אהבו למצוץ לה את
הלשון שניה יותר ממה שהיא אוהבת.
התסריטאי של חייה מאס בבדיחות הקרש שבנויות ממסכות.

הוא מצא שהדרמה האמיתית משעשעת בהרבה.
ואם היא שונה, ואם יש שריטה, ואם היא אור סגול מנצנץ?

בגלל זה היא מרגשת כמו שהיא.


בלי ריאלטי, בלי קומדיה, בלי דרמה.
בלי הצגות.
פשוט היא.