ניתקנו.
היה שקט כבד מסביבי, שלא יכולתי לסבול פתאום.
אז הדלקתי את הטלוויזיה והרדיו,
ושמתי דיסק.
את הדיסק שלנו.
המון רעש עכשיו.
רעש זה טוב-
רעש שמוחק את השקט הבלתי נסבל,
ואת התחושה שאין לאן לברוח יותר...

רקדתי ברעש שלי.
נתתי למחשבות שלי להשתולל,
ללכת לכל כיוון אפשרי-
רק לא לשקט.
רק לא לשקט הזה שהורג אותי...
זזתי, כדי לא להשאר באותה תחושה.
אטמתי אזניים, כדי לא לשמוע את השקט הרועש כל כך.

ברחתי.
למרות שהיה ברור שאאלץ,
מתישהו,
לחזור לאותו מקום, לאותו שקט-
שמאלץ אותי להתמודד.
שמשתק אותי,
ולא נותן לי לזוז או לברוח.

המשכתי לרקוד.
זזתי בתנועות איטיות,
והרגשתי.
אז זזתי בתנועות מהירות יותר-
עדיין הרגשתי.
מה עושים כדי לא להרגיש?
כל מה שתמיד עזר לי כדי לברוח לא יכל לעזור לי עכשיו,
לא יכל לעמוד עוד מול הכאב העצום שהרגשתי כעת.
והרגשתי.
הרגשתי איך העיניים מתמלאות בדמעות-
ניסיתי להתנגד,
לחשוב על כל הרעש מסביבי.
לזוז בקצבים שונים...
אך הן המשיכו לדמוע.
הרגשתי איך הגוף מתחיל לרעוד לי-
ואיך במקום להמשיך לזוז,
הוא נופל ארצה, מוטל מקופל וחסר אונים על השטיח בסלון.

החוסר אונים הזה מול הכאב,
חוסר היכולת לברוח-
השאירו אותי לבד.
לבד מול הכאב הכי גדול שלי.

פרצתי בבכי.
בכי עמוק.
בכי מהמקום הכי עמוק שאני מכירה.
בכיתי על הכל.
כל כך הרבה דברים התערבבו בבכי שלי-
כמו המון צבעים שיוצרים יחד גוון חדש.
עכשיו היה לי גוון חדש לכאב.

וזה כאב.
זה כאב כמו ששום דבר לא כאב לי בעבר.
אז טמנתי את ראשי בין ברכיי,
והנחתי לכאב לסחוף אותי יחד איתו-
לזרוק אותי לכל המקומות שעד עכשיו לא הרשיתי לעצמי להכנס
אליהם.
נזרקתי לכחול, נזרקתי לאדום,
לסגול ולצהוב.
כל כך הרבה צבעים היו לכאב שלי.
כל כך הרבה גוונים.
כל כך הרבה כאב...

והרגשתי.