באמת שלא רציתי לעצבן אותו, לא רציתי לחזור לביה"ח כדי שיטפלו
בי, לא רציתי יותר לשקר. באותו שקר בדוי שזה מגיע לי והכי מכל
לא רציתי להלשין עליו ולהסגיר אותו, אבל זה מה שעשיתי. הכאב
העצום שהיה בפנים השתלט עליי, בדיעבד אני חושבת שזה נכון, מה
שעשיתי.
אבל חרטה עמוקה חרוטה בתוכי, כי אחרי הכל הסגרתי אותו, את אותו
האדם שליווה אותי רוב החיים. אותו האדם שדחף אותי בנדנדה וקנה
לי גלידה, גם אם אמא אסרה לי לאכול גלידה.

   אני זוכרת את היום שבו באתי הביתה והוא כעס שאיחרתי. עד
כמה שזה שטותי להתלונן על כעס של אב על איחור ועד כמה שזה מוכר
לכולן, אבל הבעיה הייתה שאצלו הכעס הזה מעיר בו את
האימפולסיביות הבלתי נשלטת. וכמעט לא ייתכן שתצא מאותו כעס,
תקרית או בכלל ריב מבלי פגיעה נפשית ופיזית.
בהתחלה זה יכל להידמות כמו חקירה רגילה, הוא שאל איפה הייתי
וכשהוא פתח את פיו הוא היה מסריח מאלכוהול.
הוא אמר שאני 'שקרנית'  וצעק עלי שאני' זונה ', כי כביכול בגדי
היציאה שלי לא הוסיפו למזגו. הוא התקרב אלי עם בקבוק האלכהול
שלו, לגם מתוכו את הטיפה האחרונה בשקיקה ולאחריו ניפץ אותו על
הרצפה.
נרתעתי אחורה והתנשמתי בכבדות. הוא המשיך בחקירה הסטנדרטית,
שלי לא הייתה סטנדרטית בכלל, שאל עם מי הייתי וכשעניתי לו חבר
הוא השתתק, הוא נדם לרגע ונדמה כאילו כרגע הוא מחשב לו בראש
תרגיל מתמטי. הוא שאל איפה, עכשיו התשובה שלי בכלל העלתה את
חמתו, בכלל כששמע את המילה ה'בית של'. הוא התקרב ורתח יותר,
ניחוח האלכהול היה מהול בכל טריטורית החדר וממנו בפרט. אמרתי
לו שיירגע, שלא ידאג שלא עשינו משהו לא בסדר. וכשבאתי ללכת
אחורה לכיוון הדלת של הבית, והמחשבה של פשוט ללכת משמה ולברוח,
לא משנה לאן, שכל דבר יכול להיות יותר טוב מתחושת האימה שיש
בי. ללכת ולא לחזור. זה היה הרי ברור שידעתי לאן זה יוביל, אבל
משהו בי לא רצה להאמין...
   אבא תפס את ידי באחיזה ארוכה, אמרתי לו 'אבא אתה מכאיב',
ניסיתי לשחרר את עצמי מאחיזתו אך ללא הועיל  ואז הוא שחרר צחוק
מרושע. דמעה כבר זלגה מעיניי. הסתכלתי לתוך עיניו וראיתי שד,
זה לא היה האדם שאני מכירה. הוא צרח עליי, דירבן אותי באיומים
מפחידים שאני אשתוק, שאני לא אבכה יותר, הוא אפילו הניף ידו
וסטר לי.
הלחי צרבה מכאב, לא רק מהכאב הפיזי של המכה עצמה, אלא מהכאב
הנפשי שבא אחרי. עכשיו כבר בכיתי ובכיתי, הדמעות זלגו לצדי
עיניי, על לחיי ונשטפו מטה. ניסיתי, אוי, כמה שניסיתי, לברוח
מאחיזתו, לא לבכות ולהיות חזקה יותר, כדי שהוא לא יהיה נגדי
וניסיתי לסגור את ברז הדמעות הזה שחנק את גרוני, ניסיתי...
לבסוף, הצלחתי להוציא הגה מפי ואמרתי לו שהוא משתגע, ניתן לומר
שצרחתי ממש, ניסיתי בכל כוחי לנתק עצמי מידו, שאחזה בכוח שלא
הכרתי.
הוא עדיין תפס בידי ומשך אותי למטבח, פתח את המגירה, הוציא משם
כף ברזל והלך לכיריים. הוא הדליק את הגז, הצית אש ואז הוא חימם
כמה זמן את הכפית. עיניי עדות לכל המעשה הזה, עיניי צורחות
מפחד ופי זועק 'לא' התחלתי להשתולל, אך אבי גדול ממני בכמה
ראשים וחזק ממני. לא יכולתי לצאת מהחזקתו החזקה שהוא אחז בי.
הוא קירב אל זרועי את הכפית הרותחת, צריבה נוראית ויללת כאב
מצאה עצמה נפרצת החוצה, לאוויר. עיניי לא יכלו לראות את המעשה
ופנו אל הסלון, לא ראיתי דבר, הדמעות טשטשו אותי. רציתי שאלעד,
אחי, יחזור כבר מהסרט ויראה מה אבא מעולל ויתעמת איתו.
בכיתי.
   אבא אמר לי שהייתי צריכה לחזור בשעה המיועדת ולא לשכב עם
עומר. האלכהול הכניס לו דברים לראש, הרי הוא, במצבו הפיכח,
יודע שאני לא אעשה את זה... וגם אם כן, הוא לא היה כועס כל כך
כמו עכשיו. לא להיות אצלו כשאני לבושה ככה - חשוף, הוא המשיך
לטעון ולהאשים אותי באשמות כזב. אחר כך, הוא זרק את הכפית על
הארון והיא נפלה על הרצפה בקול חבטה מצמרר, הוא דחף אותי צעק
עלי.
תפסתי את ידי. רק עכשיו העזתי להסתכל עליה, היה כתם אדום, כואב
וצורב. דמעות כאב ופחד נזלו על  פניי.
המחשבה של לחזור לבית החולים ולשקר בשבילו, בשביל שלא ימצאו
אותו אשם ויקחו אותו למאסר צמררה אותי.
לא רציתי להמציא שקר לבן כדי להגן על חפותו. לא רציתי. אבא תפס
בי וזרק אותי על הספה בסלון. הוא צרח שאני לא הבת שלו ואני זאת
שהאשמה במות אמא. מה שלא נכון. אמא בעצם נהרגה בתאונת דרכים.
נכון, היא הייתה על הרכב רק כדי להחזיר אותי מהים. המילים
האלו, הנוראיות, הפוגעות, חדרו וננעצו בלב וסירבו לצאת משמה.
   אבי לא תמיד היה ככה - שתוי. רק מאז שאמי נפטרה וגם אז
בהתחלה הוא לא היה מכור לזה כל כך. זה היה רק לפעמים, בערב,
כשחזר מהעבודה והיה צופה במשחק ספורט מסוים בטלוויזיה, או
חדשות ושותה כוסית או שתים. הכל היה מחושב, הוא אף פעם לא
השתכר. הוא לא היה מהאלו שהיו צמאים לאלכהול ושהיו חייבים את
זה, אבל עכשיו בגלל המצב במדינה הכלכלי, הוא פוטר מעבודתו,
סירב לקבל פיצוים על זה שהוא מובטל, כי גאוותו חשובה לו יותר
מכל.
הוא לא מצא עבודה וכך הצורך שלו לברוח לאכהול גבר. מאז, כל
ערב, כשאני נכנסת לסלון האפלולי אני רואה את אותה התמונה: האור
והקולות היחידיים בוקעים מן הטלוויזיה ואבי, אבי האהוב שהיה
בימים הטובים מאושר, יושב על הספה לוגם, לוגם ולוגם וזה לא
נגמר, ערמות בקבוקים של בקבוקי אלכוהול היו מסביבו. עוד בקבוק
נאסף בתוך הזבל.
עוד פחד אם הוא ישתגע מכעס על סתם משהו שטותי כמו איחור של 10
דק' הביתה. לא מעט פעמים  זה נגמר במכות, בדרך כלל בצרחות,
הפעם זה נגמר בכוויה - מכל המשמעויות של הדבר.
   אחרי שהרביץ לי - אחרי שנעץ בי מילות אימה ושנאה, הוא קם
והתאושש או נדמה היה שהתאושש. הטלוויזיה ברקע פעלה, עצבנה אותו
אז הוא זרק עליה את המנורה. הטלוויזיה נופצה למיליון חתיכות
קטנות והמנורה נחתה על הרצפה ברעש חזק. צרחתי. הייתי מכונסת
מפחד, רעדתי מפחד. לא רציתי לדעת מה תהיה המכה הבאה.
כל כך פחדתי והכוויה לא עזבה אותי, היא הייתה הוכחה חיה לגורם
של שנאתי כלפיו.
הוא עזב אותי לנפשי אחרי שצרח עוד כמה מילות תועבה וטרק את
הדלת הכניסה אחריו. מיהרתי לשים מים על הכוויה שצרבה, פתחתי את
הברז ולא יכולתי להסתכל, המים הקרים נפלו בעדינות על הכוויה
ונשכתי את שפתיי. זה היה נוראי והמים לא השכיחו את הכאב...
זה נראה נורא.
   החלטתי ללכת שוב לביה"ח. האחות שאלה ממה זה קרה, שיקרתי
שקר לבן והיא עשתה "אה - הא" בלגלוג. היא בדקה את התיק הרפואי
שלי וראתה שלפני שבועיים באתי שוב שבגבי היה חתך, היא אמרה לי
להרים את החולצה וראתה את הסימן של החתך.
ביקשה שאומר לה את האמת. יותר נכון דרשה. בהתחלה סילפתי, אחר
כך שפכתי ובכיתי.
יושבת על מיטת החולים, בוכה, ממולי יושבת האחות מקשיבה ונותנת
לי עוד ממחטת טישו ואומרת עוד מילים יפות שיהיה בסדר, אבל  לא
יהיה בסדר... יש כוויה בלב. חור עצום, שלא ייתן לי מנוח
לעולם.

   וכיום אני מעידה כנגד אבי - וזה כואב. זה כואב לראות אותו
בדוכן העדים נשבע על הספר תנ"ך והעורך דין שלי, מטעם התביעה,
שואל אותו שאלות ישירות שיורות בך כמו חץ - ונתקעות עמוק עמוק.
בלבו ובלבי.
ואני בוכה, רואה אותו שמה שותק, מכחיש תחילה. אבל אחר כך מתפרץ
בבכי ואומר שזה לא היה בכוונה, שהוא לא יודע מה נכנס בו, מה
הגורם לו להתנהגות כזו. הוא מוסיף שהוא אוהב אותי ולא היה פוגע
בי במודע וביקש סליחה. הדמעות האלו שנפלו והתמוססו על דוכן
העדים לא נפסקו.
אחרי כמה רגעים, מבטינו נפגשים ואני מסתכלת עליו בשנאת-אהבה
והוא מסתכל עלי במבט הרוצה רחמים, המבקש סליחה ומחילה. לבסוף,
השופט מחליט על מאסר, וגם השופט קבע שהוא אדם לא עמיד בנפשו.
כיום הוא בבית אחר, במוסד.

   אני אפילו לא רוצה לראות אותו, כל כך כועסת עליו ומתכחשת
לעובדה שזהו אבי, האחד שהיה לוקח אותי לפארק שעשועים ודוחף
אותי בנדנדה, האחד שהיה קונה לי גלידה לפני ארוחת הערב ואומר
שזה הסוד שלנו, כי אמא הייתה כועסת אילו הייתה מגלה ואילו
אלעד, אחי, בא אליו מדי פעם, מרחמים. הוא כועס עליו נורא.
אני. אני עצובה בבועה של עצמי - באמת שלא רציתי להכעיס אותו.

נכתב בתחילת שנת 2002 ונמצא לא מזמן במעמקי התיקיות במחשב.