איש שחור, בחולצה לבנה ומטלית,
אני לוגם לגימה מהסודה.
לובן כפפותיו אינו מצליח לטשטש את
הרווח שבינינו
כמו שהתוסס לא בהכרח מקהה את
עקבות שומן הקפה מהחיך.

הכושי מנופף,
לא אלי, בסחבה הצהובה
וגרידי נסורת של לחם לבן ניתקים
מסיביה הדביקים של
שרמוטת הדלפק שלו, לאוויר.

השולחן, לבוש מסילות דקות
של דוק
לח.
ואני,
אני כובש סוד.

מתעטף בעכרורית דקה מן הדקה,
פריכה כמו קרום האדמה.
גמישה כמו צפק צלול,
לתחום הרקמה האנושית הזו, לרגע.
שקוף,
שקוף.
כמו נוכחותו של
העבד הזה, בזוי-הדרג
וחולצתו
הכפותה, המכופתרת,
החנוטה, המרושלת.

איש במדים דומים, מלבד
חגורת אקדח וצלמית כהה רקומה
בצפיפות על כיס החולצה,
בשערו המאפיר זה מכבר
- להגו זולג לאזניי.

חיילים באותה המערכה.
פיסלתי מהם דמות יחידה
התואמת את השקפתי.

קליפת הלימון, רצועה, משתרבבת
למקום בו הסודה כשלה,
וקולפת את המעטה המוצי מנקבוביות הלשון
כיירתי פנימה גם את הברמן (אני מקיש)
בשערו הגלוח
ובסיגריתו הכלויה
וכוס המים לשעבר,
שחלוקים מבהיקים של קרח מיותמים בה.

ואיני יודע היכן גובל
פרצופו של אדם
בזהותו.