לפתע אני מוצא את עצמי נסחב אחרי מאיה בחיפוש אחר גלידה
אמריקאית ב7 שקלים. אושיק אמר לה שזה באחד הדוכנים בגדה
השמאלית של הנחל אם נכנסים מכיוון הגשר הגדול, הוא גם כינה את
המחיר "מציאה" ואמר שאפילו מתי מהעיר היה אומר שזה מחיר זול,
ואני חשבתי שגלידה אמריקאית ב7 שקלים היא לא כזו מציאה...
בעוד מאיה ואני מפלסים את דרכנו בכח בין כל האנשים שהגיעו
לפסטיבל, רחל שמשתרכת מאחורינו מתלוננת שנתנו לה סוכריות
מזוייפות, היא קנתה סוכריות שוקולד עגולות כשעל העטיפה מצוייר
על כל אחת מהן סמיילי, אבל כשרחל פתחה אותה היא הופתעה לגלות
שהן חלקות וסתם צבעוניות, אבל ללא סמיילי!
יופי, עכשיו מאיה עצרה לרגע באחד התצפיות על הנחל וגילת
לתדהמתה שהגשר הגדול בכלל מולנו ולכן נאלץ לחצות את הנחל בשביל
להגיע לגלידה האמריקאית הזו. בעוד אני ומאיה מחפשים מהתצפית את
המעבר הכי נח לצד השני רחל הגיע אלינו מתנשמת. "הן מזוייפות
ומקולקלות!", היא צועקת עלינו כאילו אנחנו מכרנו לה אותן.
"קחו! אני לא רוצה!". יופי, מה זה אומר שבאה אליך בחורה עצבנית
וטוענת שהסוכריות שלה מקולקלות ואז מבקשת ממך שתוכל אותן
בעצמך?! "משם", אומרת מאיה ומצביעה על איזור שבו שתי הגדות
קרובות זו לזו. "לעזאזל, את רוצה שנקפוץ מצד לצד?!", שואלת
רחל, "את רוצה גלידה אמריקאית או לא?", משיבה מאיה כאילו החיים
שלנו תלויים בגלידה הזו ולכן ברור שנסכן את חיינו בדרכנו
אליה.
רביעיית נגני הכלייזמרים התחילה לנשוף ונתנה מוזיקה מתאימה
למרדף של שלושתינו אחרי הגלידה הטיפשית. רצנו לעבר המעבר הצר
כשבדרך אנחנו נתקלים באנשים המוכרים לנו, אני צועק לעברם:
"היי" ממהר וממשיך להדביק את מאיה שנראה לי שבכלל לא רואה
פרצופים עכשיו. רחל מידי פעם נשארת לשוחח שיחה קצרה עם אחד
מהחברים שאנחנו פוגשים בדרך ואז חוזרת ומדביקה את צעדינו.
שיחתה עם העוברים ושבים מתחילה בדרך כלל כך: "תראה, הם מכרו לי
סוכריות מזוייפות ומקולקלות!".
הגענו למה שנראה היה מרחוק מקום מספיק נח לקפוץ ממנו מצד אחד
של הנחל לצד השני, אבל מקרוב הוא נראה לי פתאום כמקום שבו סירה
גדולה יכולה לעבור בלי בעיות. "טוב, קופצים?", שאלה מאיה
וכאילו לא השאירה הרבה מקום לתשובה. "שוחים אולי יהיה תיאור
יותר נכון של מה שנעשה", השבתי. פתאום הגיעה רחל בריצה, "וואו!
נראה לכם?! לכו תקנו לי גלידה ותביאו אותה לכאן. אני אחכה לכם
פה", "פחדנים! בצד השני מחכה לכם גלידה ב7 שקלים! ואתם לא..."
צרחה עלינו מאיה.
"מאיה, אני לא חושב ששבעה שקלים זה מחיר מציאה לגלידה
אמריקאית!" סוףכלסוף הבעתי את דעתי בעיניין.
"כן, וחוצמזה אני בכלל לא וויתרתי עליה! אני מחכה לכם כאן
שתביאו לי אחת", פסקה רחל כאילו היא צדיקה תמימה.
בעוד אני מביט על מאיה לוקחת תנופה מהגבעה היורדת לנחל, רחל
מתיישבת על העשב וממתינה. אני מבולבל מכדי לבחור צד בנושא, אבל
אני מחליט שאם מאיה תצליח לעבור את הנחל מבלי להתרטב - אני
ממשיך אחריה. בעוד אני מהרהר מה לעשות, מסלול ריצתה של מאיה
חותך אותי ובמהירות שלא תבייש כלב ריצה היא יורדת לכיוון הנחל
וכשהיא מגיעה לפיסת האדמה האחרונה לפני המים היא מנתרת בזינוק
שלא ידעתי בכלל שבני אדם מסוגלים לו ובעודה באוויר כבר היה
אפשר לראות שהיא הולכת לעבור את המכשול הפשוט הזה. פתאום הבנתי
שבתוכי נורא קיוויתי שמאיה לא תצליח לחצות את הנחל ושהפעולה
תתבטל ונחזור הביתה כשרק מאיה רטובה, אבל עכשיו הבנתי שמאיה
עברה את הנחל והיא יבשה ואם למשהו בכל המשחק הזה יש עוד סיכוי
להתרטב זה לי. מאיה נחתה והתגלגלה מספר גילגולים על הדשא עד
שנעצרה ונופפה לי בידה שהיא בסדר ואז החלה לסמן לי בידה להגיע
אליה...
"נו, אתה מתכוון לקפוץ?", הטיחה רחל במן רשעות כזו.
"כן, אני רק צריך למצוא את הזווית הנכונה לקפי..."
"מה אתה מקשקש?! קפוץ בדיוק מאיפה שמאיה קפצה! אם מאיה עברה את
זה גם אתה יכול"
האמת שבדבר כאבה לי, מה אני אעשה עכשיו?! אם מאיה הצליחה ואני
אכשל... אם לא אקפוץ... קבינימט, בצד השני מחכה לי גלידה
אמריקאית ב7 שקלים צחקתי בליבי והתחלתי לרוץ לעברו של הנחל.
אחרי ארבעה צעדי ריצה נזכרתי שבכלל לא לקחתי תנופה וגם שכחתי
לקפוץ בדיוק מהמקום שבו מאיה קפצה, אבל כבר היה מאוחר ואני
הייתי עם רגל אחת באוויר כשאני קולט בזווית העין את רחל
מתרוממת לה מהדשא ומבט של הלם בפניה, כנראה מהמצופה לבוא,
מהמצופה לבוא עלי!
שפריץ גדול של מים שהרטיב את כל כולי עוד לפני שנכנסתי עם שאר
הגוף למים ניתז עלי ישר מחיבור רגליי עם הנחל, גם האפקט של
הזרימה לא נחסך ממני וגופי יצר מעיין סכר אינושי שעליו הותזו
בשפריצים חדים המים שביקשו לעבור בכל זאת. בשארית כבודי האחרון
טיפסתי לגדה השנייה כשאני מחליק בדרך על בוץ רטוב כשאני נשען
בגופי על צמחים ועשבים שנתלשו תוך כדי טיפוסי ונדבקו לי לחלקי
הגוף הרטובים והנגועים בבוץ. מאיה התגלגלה על הדשא מולי, הפעם
לא לאחר נחיתה מקפיצה מרשימה אלא מתוך צחוק מתגלגלת שגורם לבטן
לכאבים עזים עד שאתה לא נרגע. הסתובבתי אחורה וראיתי את רחל
ההמומה עם יד על הפה, אבל ראשה רעד כי גם היא צחקה מתחת לידה.
"בוא, כבר, עוד מאט הם יעלו את המחיר!". מבוייש לגמרי וכבד
הרבה יותר, המשכתי לעקוב אחר דילוגיה של מאיה לעבר המטרה
הגדולה - הגלידה האמריקאית ב7 שקלים.
הפעם היה קל יותר לפלס את דרכי מישום שכולם התרחקו ממני כמו
ממצורע. אלו שהתנגשתי בהם והחתמתי את חולצתם בבוץ בוודאי עצרו
בהלם כדי לקבל ממני הסברים, אבל אני כבר לא הייתי שם כדי
להסביר. "הנה זה!", צעקה מאיה ופיה התרחב לחיוך ענקי "בוא
כבר!",. גם אני ראיתי את זה ותהיתי מדוע לא עברנו דרך הגשרון
הקטן ההוא שממול לדוכן הפנקקים שנמצא משמאל לדוכן הגלידה?!
"אה, תראה, היה כאן מעבר לצד הזה!", הביטה בי מאיה וניסתה
להתאפק מלצחוק שוב. פתאום חשבתי, בעודה נושכת את שפתה כדי לא
להתחיל לצחוק, שהיא נורא יפה, אבל מאיה לא נתנה לי יותר משתי
שניות להתבונן ביופייה ומיהרה לעלות בגבעה לעבר הדוכן.
על הדוכן לא היה כתוב "גלידה אמריקאית ב7 שקלים", אלא רק
"גלידה אמריקאית" ואני חשבתי לעצמי שאם זה אכן היה מחיר מציאה
אז היה כתוב בפירוש גם את המחיר הכ"כ נמוך על השלט הגדול.
"וואו, אין כאן כמעט תור!" שמחה מאיה. "אני רוצה 3 גלידות
אמריקיות שוקו וניל בבקשה", ביקשה מאיה כאילו זו בקשתה
האחרונה. "מצטער, נגמר לנו. אולי תרצי סוכריות קופצות במקום?".
אני לא יודע מי היה יותר מאוכזב: אני, כשהבנתי שכל הבוץ
והעשבים שעלי והחולצה הרטובה הכבדה והנעליים שלא כיף יותר
לדרוך בהם היו לא יותר מסתם שעשוע למאיה ורחל ללא שום גמול של
גלידה אמריקאית במחיר שהוא בכלל לא מציאה או מאיה שבכל דקותיה
האחרונות ראתה למול עינייה את המטרה הנשגבת של החיים: גלידה
אמריקאית ב7 שקלים? אבל פתאום נגלתה לי התשובה ממקור לא צפוי
"טוב, לא חשוב", אמרה מאיה למוכר הגלידה ואז פנתה אלי: "אהה,
בוא נלך לדוכן הפנקקים! תראה: יש להם קרפ צרפתי ב5 שקלים!"