יש את השלב הנפלא הזה בילדות שבו בנים ובנות מופרדים רק באורך
השיער שלהם. לי היה שיער ארוך. כאשר הייתי מפזרת את השיער היה
השיער שלי מגיע עד אמצע הגב. . . אספתי אותו לזנב-סוס גבוה,
נותנת לו להטלטל מצד לצד כאשר הייתי צועד במכנסי הג'ינס הקצרים
שלי עם החולצה האחידה של בית הספר לפגוש את הרביעייה הסודית.
בעצם, הלכתי לפגוש את השלישייה, אני הייתי הצלע הרביעית של
החבורה הסודית שהקמנו בהשארת ספרי אינד בלייטון וחסמב"ה. שלושה
בנים ואני - סוג של בן אם לא מתחשבים בזנב הסוס השחור המקפץ.

לחבורה שלנו הייתה אפילו מערה. שיח קוצני שגדל בצורה מוזרה מעל
מדף אבן ויצר חלל גדול שהספיק לארבעתנו אם היינו מצטופפים,
ישובים עם הברכיים נעוצות בסנטר. מהמערה הזאת יצאנו למשימות
מסוכנות כמו מעקב אחרי אישה מבוגרת שהיינו משוכנעים שהיא
מרגלת. השתכנענו עוד יותר כאשר ראינו אותה משאירה מזוודה זרה
למראה מלאה בבגדים משונים ברחוב. היינו משוכנעים שהיא משאירה
תחפושות למרגלים אחרים שמסתתרים בשכונה.
חקרנו את סביבתנו בהתלהבות שרק ילדים בני עשר מסוגלים לה -
קשרנו חבלים לשער בגרש הכדורגל בקן של הצופים והתנדנדנו עליו
עד שנקרע. אספנו שריטות וחבלות, סנטרים פתוחים וגלדים מחלימים
כמו שאוספים אותות כבוד- צל"שים על היותנו חבורה סודית אמיתית.

אף פעם לא הייתה לנו בעיה שאנחנו שלושה בנים ובת. הרי גם
בחמישייה הייתה את ג'ורג' והיא הייתה המנהיגה ויותר בן מבן- אז
למה שלנו תהיה בעיה? יכולתי לטפס על עצים מהר יותר משי והייתי
יותר אמיצה מכפיר שפחד להכנס למערה אחרי רדת החשכה ואפילו
יובל, שהיה טפסן טוב ולא פחד מהחושך הודה שאני יודעת לזרוק
אבנים יותר רחוק ממנו. הייתי אחד מהבנים - חוץ מאותו זנב סוס
מטלטל.

אחר צהריים קייצי אחד, מאובק, חם ומשעמם, ישבנו שי, יובל, כפיר
ואני אצל יובל בבית. ראינו את "מנהרת הזמן" ובהינו בדאג וטוני
נחלצים מעוד צרה. היה קריר, נעים וחשוך בבית הממוזג אבל אנחנו
רצינו הרפתקאה כמו של דאג וטוני. לא רצינו את הנוחות המעייפת
של הבית. יצאנו אל הרחוב הנטוש. מסביב לא היה אפילו דבר אחד
שיכול לתפוס את עינינו. השעמום היה מוחשי כמו היה בן אדם נוסף
בחבורה. היה זה כפיר שהעלה את הרעיון לטפס על גג בית הספר.
"לראות מה יש שם". ארבעתנו אחזנו ברעיון והתקפנו אותו מכל
הכיוונים, מחפשים את הדרך הבטוחה ביותר להסתנן למבצר הנורא.
הפכנו את הטיפוס לגג למבצע צבאי שלא היה מבייש את יהורם גאון
בסרט "מבצע יונתן".
כשהגענו לגג אני מניחה שחווינו אכזבה קלה. הגג היה צבוע לבן
בוהק שסינוור את עינינו (אז עוד לא הלכנו עם משקפי שמש
מעוצבים, עוד לא הקפדנו להמרח בקרם שיזוף עם מקדם הגנה גבוה
וקיבלנו את הנמשים וכוויות השמש כחלק מובנה והכרחי של חופשת
הקיץ, הוכחה לכך שבאמת היינו בחופשה), הגג היה ריק ומיותם מכל
דבר שיכול להוות סוג של הרפתקה. עמדנו שם על הגג, מביטים אחד
בשני, מחכים לראות למי מאיתנו יהיה את הרעיון החכם הבא. הרעיון
לא הגיע ואנחנו המשכנו לעמוד ולבהות זה בזה. הזיעה התחילה
לטפטף והשערות שלי ברחו מהגומייה וחייבו אותי לסדר מחדש את
הקוקו. שלי. שי, יובל וכפיר הסתכלו עליי כאילו הם רואים אותי
בפעם הראשונה.
אולי היה זה הלבן הבוהק של הגג והשיער השחור שלי כקונטרס, אבל
פתאום תשומת הלב הייתה מופנית אלי כמו זרקור. "מה אתם מסתכלים
מפגרים?" השאלה שבימים כתיקונם הייתה גוררת תגובות של "מפגרת
את בעצמך" לא הניבה תגובה כלל. פתאום יכולתי להרגיש את הזיעה
שמכתימה לי את החולצה, השיער הפרוע, הפנים האדומות - כמעט
יכולתי להרגיש את הנמשים שלי פורחים על הלחיים. זה היה כפיר
אני חושבת ששם לב פתאום שרוכסן המכנסיים שלי נפתח מעט. "היי,
הריץ'-רץ' שלך פתוח" הוא הצביע בקול שהיה בו שילוב של לעג
הכרחי אבל גם קצת סקרנות. בבת אחת האדמומיות של פניי הפכה
לסגול זוהר ומשכתי את הרוכסן הסורר מעלה, ואת חולצת הטריקו שלי
למטה כדי שתכסה אותו. שי ויובל המשיכו להסתכל עליי ואני חבטתי
בשי שעמד לידי - "יא- קרצייה, תפסיק לבהות ובוא נרד מכאן...
"שי החזיר לי אגרוף קטן לזרוע שכאב יותר ממה שציפיתי או
שהראיתי לו. אבל פתאום יובל היה לידי וגם כפיר ושלושתם התחילו
לדחוף אותי.
"תפסיקו מגעילים, מה קורה לכם?" את העלבון הסתרתי בהתרברבות
כושלת - "חלשלושים- ככה לימדו אותכם להרביץ? אתם מרביצים כמו
בנות". יובל תפס אותי בזנב הסוס המפואר שלי ושנייה אחר כך
העולם התהפך ואני מצאתי את עצמי שוכבת על הגב, על הטיח הלבן של
גג בית הספר, מסתכלת בהלם בשי יובל ושהחזיקו אותי מכל צד בעוד
כפיר מנסה להוריד לי את המכנסיים. "מה את בעצבים? אני בסך הכל
רוצה לראות מה הצבע של התחתונים שלך, תפסיקי להיות תינוקת
בכיינית" התפתלתי כמו דג מחוץ למים, מניפה את גופי מעלה מטה
ולכל כיוון אפשרי, מנסה להשתחרר מהידיים שהחזיקו אותי. כפיר
תפס את המותניים שלי מנסה להגיע לכפתור של מכנסי הג'ינס
הקצרים. הוא הצליח לפתוח את הכפתור והחל לנסות להוריד ממני את
המכנסיים. התחלתי לבכות - בכי מכוער עם פנים אדומות ונזלת.
כפיר הצליח להוריד את המכנסיים עד לברכיים, חושף את תחתוני
הכותנה הילדותיים שלי, אלו הורודים עם הלב הסגול הקטן בצד, חלק
מחבילה של חמישה תחתונים של דלתא. שי כפיר ויובל בהו בתחתונים
האלה, שונים, אני מניחה, מאלו שהכירו, והבהייה החלישה את
אחיזתם בי. רגע חולשתם הזמנית אפשר לי להשתחרר מהם ולקום
במהירות, מועדת בשל המכנסיים שעדיין היו מופשלים עד ברכיי. לא
הרגשתי את השריטה בברך ולא את השריטות בידיים, רק את ההשפלה
המוחלטת, לעמוד ככה בפני החבורה הסודית שלי, עם מכנסיים
מושפלים, עם ידיים וברכיים שרוטות ונזלת שמרוחה לי על הלחי
והזכרון של התחתונים הורודים עומד בינינו.

בהמשך אותו קיץ כבר לא הסתובבתי עם החבורה. הלכתי לבד לספרייה
- כמעט יום יום, שקועה בסיפורי יד הנפץ וטונטו, שיחקתי עם הבת
של השכנים בברביות, השיער שלי היה אסוף תמיד בצמה אחת ויחידה,
לא מתנפנפת. יותר לא קראתי את ספרי איניד בלייטון.