מחזה. תפאורה. התאורה מחשיכה והמשחק מתחיל.
היא בוהה בו, מרותקת לשפת גופו, הגוף שלה רוטט בכל רגע שהוא
מבצע תנועה.
הראש שלה שקוע בתדהמה מגודל הכאב החבוי בו, והוא, הוא מחייך.
כל תנועה מקדיש לה, ומתחת לכל תנועה שלו מסתתר בכי עמוק, כי
הוא יודע - היא לא שלו.
והיא, היא בוהה בו בשתיקה. גופה רועד מהמחשבה על מגע גופו, אך
היא יודעת - הוא לא שלה.
והתפאורה חודרת עמוק לליבם, מוסיקה שקטה ברקע.
והוא, הוא רוקד לה, רק בשבילה.
והיא עוקבת אחרי צילו, ריקודו מורגש בכל חלקי גופה, סערה גדולה
משתוללת על הבמה - אבל לו לא אכפת. עייניו תקועות, נעוצות
בעינייה.
ופתאום הוא נופל אל הקרקע, נחבט. והיא שוחה בדמעות המכסות את
עינייה הקטנות.
והוא שוכב שם, לא נע - והיא רוצה לרוץ אליו, לעזור לו לקום אך
רגליה היו כמו תקועות בקרקע, ואין בה כוח להלחם ברגליה הקטנות
למרות שליבה מושך אותה לשם.
והוא לפתע מתרומם, וחיוך מכסה את פניה כי היא בטוחה שהוא עכשיו
בא אליה, שהוא חוזר אל זרועותייה.
אך הוא בוהה בחלל הגדול של החדר, כולם בהו בו, נשבו בקסמיו, אך
הוא הסתובב, הלך לעבר המסך השחור, ונעלם.
והיא, היא שכחה שזאת רק הצגה, משחק אחד גדול.
הוא חוזר למציאות. והיא, היא עדיין יושבת קפואה בחשכה, מחכה
שהמשחק ימשיך...

Ofri.